מתח וכאב
הדאגה והפחד והכעס והעצב... כל זה ישנה הגוף שינויים גדולים, ויחלשו כוחותיו.
רמב"ם, הנהגת הבריאות
בשביל זברות באפריקה, זה לא רעיון טוב להיות רגועות מדי. הסוואנה היא מקום די מסוכן, וזברות רגועות לא שורדות הרבה זמן. זברה רגועה מדי יכולה לשמוע רעש בשיחים ואז לחשוב לעצמה: "מה הסיכוי שזו לביאה? די נמוך. אין צורך להיכנס ללחץ מכל רעש קטן... אני פשוט אמשיך לרעות בנחת."
אבל, אם קרה המקרה ויום אחד הרעש הקטן בשיחים באמת היה בגלל לביאה, הזברה הרגועה תשלם מחיר כבד. זאת הסיבה שאין כזה דבר זברות רגועות – הן פשוט לא שורדות.
לעומת זאת, הזברות הדרוכות שקופצות בכל פעם שהן שומעות רעש קטן בשיחים, דווקא כן שורדות. בכל פעם שהן שומעות רעש קטן בשיחים הן חושבות לעצמן: "אלוהים ישמור! אין מצב שזו לא לביאה!". הן מניחות שהרעש מסוכן, למרות שהרבה פעמים הוא לא, ובורחות מפחד.
יש להן הרבה יותר מתחים בחיים, אבל לפחות הן חיות. המתח מכניס אותן לכוננות גבוהה, מחדד את החושים שלהן, נותן להן אנרגיה זמינה לפעול במהירות – ולכן סביר יותר שהן יצליחו להתחמק מסכנות אפשריות.
אנחנו נדבר עוד על מתחים ועל כמה הבדלים חשובים בין אנשים ובין זברות בפרק השביעי, אבל לבינתיים חשוב להבין שהתיאור הזה נכון גם לגבינו בני האנוש. בואו נודה בזה, לפעמים העולם האנושי יכול להיות מלחיץ ומפחיד לא פחות מאשר הסוואנה באפריקה, וצפייה קצרה במהדורת החדשות יכולה לאשר את זה.
יש מגוון מצבים בחיים שבהם מתח יכול לעזור לכם לשרוד, בדיוק כמו שהוא עוזר לזברות באפריקה, אבל יש לו גם צדדים שליליים. מתח יכול לגרום למוח שלכם לייצר כאב כמעט בכל מקום בגוף, גם ללא כל פציעה או בעיה גופנית – וזה למעשה הדבר החשוב ביותר שאתם צריכים להבין כדי להחלים מכאב נירופלסטי.
אני כבר אסביר את הנושא הזה לעומק, אבל לפני כן חשוב להבין שלא כל המתחים שאתם חווים בחיים הם לא נעימים, ויש מתחים שאפילו יכולים להיות משמחים ומרגשים.
הדרך שבה אתם מפרשים את החוויות השונות בחיים שלכם – ובמיוחד את התחושות הגופניות שהן מעוררות – עושה את כל ההבדל.
מתח או כיף?
דמיינו שאתם עומדים לקפוץ ממטוס בגובה של 12 אלף רגל, כשלושה וחצי קילומטר מעל הקרקע. הלב דופק חזק ומהר, הגוף מוצף באדרנלין, זרימת הדם גועשת בידיים וברגליים והשרירים שלכם ממש רועדים.
מלחיץ? תלוי מי קופץ. אם בחרתם לקפוץ מהמטוס, ואפילו שילמתם אלפי שקלים כדי לעשות את זה, אז כנראה שזה לא ממש מלחיץ, אלא מלהיב ומרגש. ממש כיף חיים. לעומת זאת, אם לא בחרתם לקפוץ מהמטוס או אם אתם קופצים בגלל שאתם מוכרחים לעשות את זה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. במקרה כזה הקפיצה תהיה מלחיצה ומפחידה.
המחשבות שיעברו לכם בראש יהיו שונות לגמרי. במקום "יש! איזה כיף! אני הולך להעלות את זה לאינסטגרם!", אתם תגידו לעצמכם "אני לא מאמין שזה הולך לקרות! אלוהים אדירים, בבקשה תעשה שהמצנח ייפתח!". התחושות הגופניות יהיו די דומות בשני המצבים – דופק מהיר, זרימת דם מוגברת, פרפרים בבטן – אבל הפרשנות שלכם לתחושות האלו, והתגובה הרגשית שהן יעוררו יהיו שונות לגמרי.
יש קו דק שמבדיל בין התרגשות וחרדה, והוא תלוי בפרשנות שאנחנו נותנים לתחושות הפנימיות שלנו. זאת הסיבה שקפיצה ממטוס יכולה להיות מלחיצה ומפחידה או מהנה ומרגשת – זה תלוי איך אנחנו תופסים אותה.
מחקרים עדכניים מראים שגם התחושה הלא נעימה שאנחנו קוראים לה כאב מושפעת במידה רבה מהפרשנות שאנחנו נותנים לה. רוב הזמן הפרשנות הזו היא אוטומטית ולא מודעת, אבל כדי להחלים מכאב נירופלסטי אתם צריכים להבין לעומק את הדרך שבה אתם חושבים לגבי הכאב שלכם ואת הרגשות שהוא מעורר.
כדי לעשות זאת, בואו נתחיל עם מחשבות: השיח הפנימי והדימויים שהמוח שלכם מפיק בכל רגע נתון.
מחשבות וכאבים
הגוף והנפש שלנו קשורים אחד לשני באופן הדוק ובלתי-ניתן להפרדה. לדוגמה, נסו את התרגיל הפשוט הבא: חכו לרגע שבו אתם מרגישים רעבים ואז עצמו את העיניים ודמיינו את עצמכם נוגסים באוכל האהוב עליכם.
אם תהיו מספיק מרוכזים כשאתם עושים את התרגיל הקטן הזה, אתם תרגישו את הפה שלכם מתמלא ברוק ובתחושת רעב שמתעוררת. רק עצם המחשבה על האוכל תעורר תגובות גופניות (ריר בפה) וגם תגובה ריגשית (תיאבון).
אבל האם מחשבות לכשעצמן יכולות לגרום גם לכאבים? בואו נעשה ניסוי נוסף: הפעם, קחו חפץ כהה ביד, כמו כף למשל, ותחזיקו אותו ביד השמאלית שלכם. עכשיו, תגידו לעצמכם בלב שהכף היא בעצם סכין, ואז עצמו את העיניים ולחצו בעדינות את הכף אל הזרוע הימנית שלכם. מה קרה? נכון מאוד, כלום. הכף נשארה כף ולא הפכה לסכין, ואתם לא הרגשתם שום כאב. המוח שלנו עושה טעויות לפעמים, אבל הוא לא פראייר.
אבל, מה היה קורה אם באמת הייתם מאמינים שהכף היא למעשה סכין, והאמונה הזו הייתה גורמת לשינויים נירולוגיים ופיזיולוגיים אמיתיים ומדידים במוח ובגוף שלכם? במקרה הזה, הסיכויים שהייתם מרגישים כאב היו גבוהים הרבה יותר.
לא רק בראש
מדע הכאב המודרני מסביר לנו למה המחשבות שאנחנו תופסים כנכונות ואמיתיות כל-כך חשובות כדי להבין כאב. למשל, מחקר פורץ דרך הראה שהאזורים במוח שאחראים על עיבוד וייצור של כאב נדלקים כאשר גורמים לנבדקים להאמין, בעזרת היפנוזה, שהם קיבלו גירוי מכאיב – גם כאשר הם לא באמת קיבלו גירוי כזה.
במחקר היו שלוש קבוצות: קבוצת נבדקים שקיבלו גירוי מכאיב אמיתי, קבוצת נבדקים שהופנטו להאמין שהם מקבלים גירוי מכאיב למרות שהם לא באמת קיבלו גירוי כזה, וקבוצת נבדקים שהתבקשו רק לדמיין שהם קיבלו גירוי מכאיב.
האזורים במוח שנדלקו בתגובה לגירוי המכאיב ובתגובה להיפנוזה היו די זהים, ובניגוד לכך האזורים המוחיים שנדלקו אצל הנבדקים שהתבקשו לדמיין את הגירוי המכאיב היו שונים לגמרי.
תוצאות המחקר למעשה הראו שהנבדקים שהופנטו להאמין שהם מקבלים גירוי מכאיב לא דמיינו את הכאב שהרגישו, ושהכאב לא היה "רק בראש" שלהם. המוח שלהם באמת גרם להם להרגיש כאב, בדיוק כמו שהוא גורם לכאב רגיל שנגרם כתוצאה מנזק רקמתי.
למחשבות שלכם יש המון כוח, אבל רק אם אתם באמת מאמינים להן – וזאת הסיבה שהבנה נכונה בקשר לכאב שאתם מרגישים היא כל-כך חשובה.
כל עוד אתם מאמינים שהכאב שלכם נגרם כתוצאה מנזק גופני, וכל עוד שהאמונה הזו גורמת למתח – המוח ימשיך לייצר כאב.
המקרה של שי
שי הגיע אליי אחרי כשנה וחצי של כאבים בכף היד השמאלית, שהתחילו לאחר שנפל ושבר את עצם הרדיוס שלו – השבר הנפוץ ביותר בגוף. הגוף שלו כבר היה אמור להחלים לגמרי, אבל שי עדיין היה כאוב ומוגבל. הוא התקשה להתאמן, לשחות, להרים חפצים כבדים, ואפילו הפסיק לעזור לאימא שלו לסחוב את שקיות הקניות שלה.
בטיפול הראשון שלנו, בזמן הבדיקה הגופנית, שמתי לב ששי מפסיק להזיז את כף היד שלו ברגע שהוא מרגיש את תחושת הכאב. כששאלתי אותו למה, הוא ענה "בגלל שכנראה שיש משהו לא בסדר ביד שלי. כנראה שהיא עדיין פצועה."
שי נמנע מלהזיז את כף היד שלו בגלל שהוא חשב שהיא עדיין לא החלימה, אבל זאת לא הייתה סתם מחשבה יבשה – אלא אמונה עמוקה שיש משהו לא בסדר או פגום בכף היד שלו.
זה היה ברור לי שהמוח של שי הדליק את מערכת האזעקה הפנימית וגרם לכאב, רק מכיוון ששי באמת האמין שהיד שלו עדיין פצועה והמתח שהאמונה הזו עוררה.
אחרי שהסברתי לשי שהמוח שלו ממשיך לייצר כאבים למרות שהיד שלו כבר החלימה, ועל הדרך שבה אמונות, מחשבות ורגשות יכולות לגרום לכאב גם ללא כל נזק גופני – שי התחיל להרגיש יותר ויותר בטוח להזיז אותה בחופשיות.
לאחר שהוא הבין מדוע המוח שלו המשיך לייצר כאב למרות שהגוף שלו כבר החלים, ובעזרת תרגילי נשימה ומיינדפולנס פשוטים שהצעתי לו, הכאב בכף היד שלו חלף כמעט לגמרי תוך מספר פגישות קצרות. הוא חזר לשחות בחופשיות, להרים חפצים כבדים והכי חשוב – לעזור לאימא שלו עם הקניות.
רגשות
שי האמין שכף היד שלו עדיין פצועה, והאמונה הזו עוררה מתח רגשי – בעיקר פחד וחשש – שגרם למוח שלו להמשיך לייצר כאב למרות שהגוף שלו כבר החלים.
למעשה, מחקרים רבים מהשנים האחרונות מראים שמתח רגשי מכניס את המוח לכוננות גבוהה ועלול לגרום לו לייצר כאב פיזי, גם ללא נזק גופני. זה פשוט חלק מהאנושיות שלנו.
הגוף של כל אחד ואחת מגיב מעט אחרת, אבל תהיו מספיק רגישים ותסכימו להקשיב לו, אתם תגלו את הסימנים: כאבי הראש מתעוררים בזמנים לחוצים בעבודה, הגב או הצוואר שלכם נתפסים כשאתם מתוחים או הבטן שלכם מתעוררת כשמערכות היחסים שלכם מקרטעות.
לפעמים מנהל תובעני או קונפליקט במשפחה גורמים לא פחות מתח לטווח הארוך מאשר קפיצה ממטוס. רגשות כמו פחד, חשש, תסכול, כעס ואכזבה יכולים להדליק את מערכת האזעקה הפנימית, בדיוק כמו פציעה או מחלה גופנית – ולגרום לכאב ולסימפטומים אחרים כמעט בכל מקום בגוף.
המוח לא באמת יכול להבדיל בין כאב רגשי וכאב פיזי, ומגוון רחב של רגשות יכולים לגרום לו לייצר כאב. לכל הרגשות המכאיבים יש מקום של כבוד, אבל בראש הרשימה נמצא פחד – הרגש שיכול להדליק את מערכת האזעקה הפנימית שלנו מהר יותר מאשר כל רגש אחר.
פחד וכוננות גבוהה
מחקרים מדעיים מהשנים האחרונות מראים בבירור את הקשר שבין פחד וכאב. למשל, במחקר אחד הנבדקים הרגישו גירוי חם על האמה שיכל להיות מכאיב או רגיל, בזמן שהם התבוננו על תמונות רגילות או מפחידות. באופן לא מפתיע, כאשר חלק מהנבדקים הסתכלו על התמונות המפחידות הם דיווחו על תחושה של כאב בתגובה לגירוי החם הרגיל, שלא היה אמור להכאיב.
הממצא החשוב ביותר מהמחקר היה שחלק מהנבדקים שצפו בתמונות המפחידות הרגישו כאב גם כשהם לא קיבלו אף גירוי, רגיל או מכאיב. במילים אחרות, רק עצם הצפייה בתמונות המפחידות גרמה להם להרגיש כאב. המסקנה מהמחקר היא שפחד מכניס את המוח שלנו לכוננות גבוהה, ויכול לגרום לו לייצר כאבים – גם ללא כל נזק גופני.
מחקרים אחרים מצביעים על קשר ברור בין כאב וטראומה. לדוגמה, לפי הערכות עדכניות ליותר משלושים אחוזים מהאנשים שמתמודדים עם פיברומיאלגיה, ולכמעט חמישים אחוזים מהאנשים עם כאב כרוני בפנים או בלסת יש היסטוריה של טראומה. מחקר גדול נוסף, הפעם על חיילות וחיילים משוחררים, מצא שיותר מארבעים אחוזים מהם סבלו מכאבים ממושכים. כמעט פי שניים מהאוכלוסייה הכללית.
אני יכול לראות בבירור את הקשר שבין פחד, חשש וכאבים אצל המטופלים שלי, וגם את פריצות הדרך שנובעות מכך שהם רואים ומבינים את הקשר הזה לעומק. עבור הילה, מטופלת שהשתתפה בכמה סדנאות מיינדפולנס שהעברתי, פריצת הדרך הזו הייתה משמעותית במיוחד.
אחרי שסדנת המיינדפולנס הסתיימה, דברתי עם הילה על הקשר שבין מתחים וכאבים, ואמרתי לה שאני חושב שהסיבה האמיתית לכאב שהיא מרגישה היא מתח, ובמיוחד פחד. לשמחתי הילה החליטה להמשיך עם מספר טיפולים אישיים, וזמן קצר לאחר מכן פריצת הדרך הגיעה.
הילה: "פתאום, במקום לברוח, התחלתי ממש לשים לב. הכאב הזה זז ממקום למקום. פעם בירך, פעם בגב, פעם בישבן."
אני: "מעולה הילה, אני כל-כך שמח בשבילך."
הילה: "הוא פשוט זז לו, מופיע ונעלם, פעם פה ופעם שם."
אני: "זוכרת על מה דיברנו? את חושבת שכאב כזה, שמופיע ונעלם בצורה כזו, יכול לנבוע מנזק גופני?"
הילה: "לא יכול להיות שזה כאב של נזק. זאת פשוט רגישות עצבית, ופחד שלי."
אני: "אין לך ממה לפחד. כאב שנגרם מנזק גופני לא מתנהג ככה. הכאב הזה לא נובע מבעיה בגב שלך."
הילה: "כן. זאת הפעם הראשונה שאני מתבוננת בכאב מבלי לפחד."
הילה הרגישה תחושת הקלה גדולה, ובאותו הרגע האפשרות להחלמה נפתחה עבורה. אחרי כמה טיפולים שכללו שיחות ותרגולי מיינדפולנס מותאמים לכאב, וגם למתחים רגשיים שהתעוררו בחיים האישיים שלה – הילה הבינה כיצד פחדים וחששות יכולים להחמיר כאבים, ואפילו לגרום להם.
פחד הוא כנראה הרגש העיקרי שיכול להכניס את המוח לכוננות גבוהה, אבל הוא בהחלט לא היחיד. דמיינו לעצמכם שאתם עוצרים ברמזור אדום בדרך לעבודה, נזכרים במשהו שהכעיס אתכם לא מזמן ובדיוק באותו הרגע כאב הגב מתחיל להציק. נשמע מוכר?
עמוק בפנים
מחקר מעניין בדק את ההשפעה של כעס על אנשים עם כאב גב כרוני. החוקרים ביקשו מהנחקרים להיזכר באירוע שהכעיס אותם לאחרונה, ואז בדקו את רמת הכיווץ בשרירי הגב שלהם ואת עוצמת הכאב שלהם. המחקר הראה ששרירי הגב התחתון של הנבדקים היו מכווצים יותר ושהכאב שהם הרגישו החמיר – רק מכך שהם נזכרו באירוע שהכעיס אותם לאחרונה.
בנוסף, המחקר הראה שיש קשר בין רמת הכיווץ בשרירי הגב של הנבדקים ובין עוצמת הכאבים שהם הרגישו במהלך היום: הנבדקים עם רמת הכיווץ הגבוהה יותר נטו להרגיש יותר כאב. מחקר נוסף בדק את ההשפעה של כעס מודחק על רמות כאב, ומצא שהנבדקים שהדחיקו את הכעס שלהם דיווחו על כאב חזק יותר יחסית לנבדקים שהביעו את הכעס שלהם בחופשיות.
כעס, במיוחד כאשר אנחנו שומרים אותו בבטן ומדחיקים, מכניס את המוח שלנו לכוננות גבוהה – ועלול לגרום לכאב פיזי שעלול להימשך חודשים או שנים רבות.
לפני מספר שנים, במפגש הראשון של סדנת מיינדפולנס להתמודדות עם כאבים שהעברתי, מירי, משתתפת שסבלה מפיברומיאלגיה במשך שנים ביקשה את רשות הדיבור ואמרה: "אל תשכחו, גם כעס משפיע על כאבים. אני שמה לב לזה בתקופה האחרונה. במיוחד כשאני שומרת אותו בבטן."
מייד כשמירי סיימה את השיתוף היא הרגישה כאב לאורך הידיים שלה שלא היה שם לפני כן. הקשבנו לשיתוף שלה כקבוצה, והנוכחות המקבלת של כולנו אפשרה למירי להיות עם הכעס והכאב למשך כמה רגעים. להפתעתה, זמן קצר לאחר מכן הכאב שלה חלף.
באותו הרגע מירי נתנה ביטוי לכעס שלה והכירה בו במקום לשמור אותו עמוק בפנים, וזאת הסיבה שהכאב התעורר רק למשך כמה רגעים ואז התפוגג. זאת הייתה עדות עוצמתית וישירה עבור כולנו לכוח שיש לרגשות על הגוף שלנו.
רגשות נוספים
פחד וכעס הם לא הרגשות היחידים שעלולים לייצר כאבים פיזיים גם ללא נזק גופני. כבני אנוש, אנחנו חווים מגוון רחב של רגשות – חלקם מעוררים בנו תחושות של הנאה ועונג, וחלקם עלולים לעורר כאב – זה פשוט חלק בלתי נפרד מהאנושיות שלנו.
למשל, במחקר פורץ דרך נמצא שיש קשר בין רגשות כמו דחייה, בושה וכאב. בעזרת בדיקות MRI, המחקר הראה שישנה חפיפה בין אזורים מסוימים במוח שפעילים כאשר אנחנו חווים דחייה חברתית ואזורים מסוימים שפעילים כשאנחנו חווים כאב פיזי.
בניסוי אחר החוקרים הראו לנבדקים תמונה של אדם או אישה אהובה שנפרדה מהם, ובדקו אילו אזורים במוח נדלקו בתגובה לכך. באופן לא מפתיע, הייתה חפיפה משמעותית בין האזורים במוח שנדלקו כאשר הנבדקים צפו בתמונה של האקס או האקסית שלהם, ובין האזורים שנדלקו בזמן שהם קיבלו גירוי מכאיב.
המחקרים האלו מראים שהמוח שלנו לא באמת יכול להבדיל בין דחייה חברתית, בושה, פרידה וכאב גופני. מבחינתו, דחייה ופרידה הן תחושות מכאיבות. תרתי משמע.
בפרק השמיני, שעוסק בעבודה עם רגשות, אני אציע לכם כמה דרכים כדי לעבד רגשות מכאיבים ולהפחית את ההשפעה השלילית שעלולה להיות להם על כאב.
ביקורת עצמית ומושלמות
כאשר רק התחלתי לתרגל מיינדפולנס, אג'אהן עופר עדי, מורה יקר שאיתו למדתי למשך מספר שנים, הסביר לי כיצד מתרגלים:
עופר: כשאתה יושב לתרגל מיינדפולנס, פשוט שים לב לנשימה שלך. כשהנשימה נכנסת והבטן עולה מעט מעלה, תגיד לעצמך בלב, "בטן עולה".
אני: אין בעיה.
עופר: כשהנשימה יוצאת והבטן יורדת מעט מטה, תגיד לעצמך בלב, "בטן יורדת".
אני: ברור.
עופר: אם אתה מגלה שתשומת הלב שלך נודדת מהנשימה, למשל אל תוך מחשבות, ואתה בעצם חושב במקום לשים לב לנשימה, פשוט תבחין במחשבות ותגיד לעצמך בלב "מחשבה, מחשבה, מחשבה". לאחר מכן תחזור לנשימה שלך.
אני: הבנתי עופר. נתראה בהמשך היום.
מלא במוטיבציה לעבוד על עצמי, אחרי שקיבלתי את הנחיות המדיטציה הפשוטות האלו חזרתי לתרגל באחד מהצריפים הקטנים במרכז, אבל במקום לחוות שלווה ורוגע – אמללתי את עצמי במשך כמה ימים טובים. התודעה שלי לא הפסיקה לנדוד, רגשות שליליים שהיו חבויים בתוכי התעוררו במלוא הכוח, והברכיים שלי ממש כאבו אחרי שעות ארוכות של ישיבה במדיטציה.
אבל כאילו שכל זה לא היה מספיק, לקח לי כמה ימים להבין שבמקום להגיד לעצמי בעדינות בלב "בטן עולה, בטן יורדת", בעצם נתתי לעצמי פקודות "בטן עולה! בטן יורדת!". ובכל פעם שהמודעות שלי נדדה מהנשימה, במקום להבחין בכך ולחזור בעדינות לתחושת הנשימה באזור הבטן, צעקתי על עצמי "מחשבה! מחשבה! מחשבה!"
במקום להיות נינוח ושקט, הייתי מכווץ, עצבני וחרדתי.
תרגול המיינדפולנס האינטנסיבי בריטריט הזה עזר לי לחשוף את הקול הביקורתי והשיפוטי שהיה בי – בדרך מאוד ישירה וכואבת.
רציתי לעשות "עבודה טובה" בתרגול המדיטציה, והשתמשתי בביקורתיות ובשיפוטיות עצמית כדי להשיג את המטרה. בשבילי, הדיקטטור האמיתי ששלט עליי היה בתוכי – קול שיפוטי וביקורתי שמנע ממני לחמול על עצמי ולהרגיש שאני טוב וראוי. בעזרת תרגול המיינדפולנס, וכלים פסיכולוגיים נוספים שלמדתי עם השנים מהמורות והמורים הטובים שפגשתי, הקול הביקורתי השתנה בהדרגה לקול אכפתי, מיטיב ואוהב. וחלק נכבד מהמתחים בחיי התפוגג.
מדע הכאב המודרני מתחיל לגלות את ההשפעה השלילית שיש לביקורת עצמית ושיפוטיות על כאב. מחקר גדול שבדק את הקשר שבין חמלה עצמית, הרצון להיות מושלמים וכאב, מצא שאנשים עם כאבים ממושכים נוטים להיות ביקורתיים יותר כלפי עצמם ובו-זמנית מתאמצים להראות שהכול מושלם אצלם כלפי חוץ.
ביקורת עצמית ומושלמות מזינות אחת את השנייה: אנחנו מציבים סטנדרטים לא הגיוניים לעצמנו, ואז יורדים על עצמנו כשאנחנו לא משיגים אותם. הגישות האלו הן מאוד נפוצות בעולם המערבי, שבנוי על תחרותיות והישגיות – ועלולות להיות גורם משמעותי למתח בחיים שלנו, וגם לכאב.
אחרי שנים של עבודה עם מטופלים והנחיית קבוצות, אני מזהה שהנטייה למושלמות ולביקורת עצמית אצל המטופלים שאני פוגש הולכת יד ביד עם הנטייה לרצות אנשים אחרים, פעמים רבות על חשבון עצמם.
יש דרכים מאוד אפקטיביות לשנות את הנטיות האישיותיות האלו, כמו תרגול המיינדפולנס של חמלה עצמית ורצון טוב שעליו נדבר בפרקים הבאים, אבל לבינתיים חשוב לזכור ולהבין את ההשפעה שיש לרגשות מכאיבים על הכאב הגופני שאתם מרגישים.
האופן שבו מתחים ורגשות מכאיבים משפיעים על הגוף שונה בין אדם לאדם, ועדיין יש מכנה בסיסי משותף לכולנו. הנה שלושה סיפורים קצרים של מטופלים שלי שמתארים את הדמיון, וגם את ההבדלים.
אלכס, הילה ויוליה
אלכס היה גבר צעיר ואתלטי שהגיע אליי עם כאבים במרפק שנמשכו כבר כמה חודשים. הוא סיפר לי שהכאב התחיל בתקופה שבה התאמן בצורה אינטנסיבית יותר בחדר הכושר, אבל הוא לא זכר שהייתה תנועה מסוימת או פציעה שגרמה לו. בחודשים לאחר מכן הכאב החמיר בהדרגה, למרות שאלכס השתדל להתעלם ממנו, עד שבסופו של דבר הוא נאלץ להפסיק את האימונים שלו לגמרי.
אחרי בדיקה גופנית שהייתה תקינה, אמרתי לאלכס שאני לא חושב שהכאב שהוא הרגיש נובע מבעיה פיזית, אבל עדיין היה בו ספק שמתח יכול לגרום לכאבים כל-כך ממוקדים ואמיתיים במרפק.
במהלך הטיפולים, כשדיברנו יותר לעומק, אלכס הבין שהכאב התחיל בתקופה לחוצה במיוחד בחייו; מערכת היחסים עם אשתו הפכה למורכבת יותר לאחר שבנו הראשון נולד, הוא נאלץ לפרק את הסטרט-אפ שהקים, ובמקביל ניסה כמיטב יכולתו לעזור לאבא שלו בתהליך של פשיטת רגל.
הרגשתי שאלכס היה מתוסכל ומודאג מהכאב ומהקשיים האחרים בחיים שלו – למרות שהוא התקשה להכיר ברגשות האלו בפני אנשים אחרים, ובעיקר כלפי עצמו. המתחים בחייו של אלכס הכניסו את המוח שלו לכוננות גבוהה וגרמו לו לייצר כאב במרפק, והדאגה והתסכול שהוא הרגיש בתגובה לכאב רק הוסיפו עוד דלק למדורה.
הילה, המטופלת שהזכרנו בתחילת הפרק, הגיעה אליי לאחר כשנתיים של כאב גב שהגביל בהדרגה את חייה יותר ויותר. היא התמודדה עם טרשת נפוצה כבר שנים רבות לפני שנפגשנו, מחלה אוטואימונית שבה מערכת החיסון תוקפת בטעות את העצבים במוח ובחוט השדרה, אבל המחלה לא גרמה לכאבים כאלו חזקים בעבר.
היא פגשה כמה רופאים מומחים שחשבו שכאבי הגב שלה לא קשורים באופן ישיר לטרשת, ומההיכרות שלי איתה חשדתי שמדובר בכאב נירופלסטי שנובע ממתח. בפגישה האישית הראשונה שלנו, כאשר הילה תיארה כיצד הכאב בגב התחיל, הכל התברר לנו.
הילה קראה ספר מרגש שתיאר סיפור אהבה גדול בין אדם לאישה, כמו שיש רק בספרים. ואז, במהלך הקריאה, ההבנה שהקשר שלה עם בעלה לעולם לא יהיה סוחף וחם כמו סיפור האהבה המרגש שבספר נחתה עליה. היא הרגישה תחושה חזקה של פספוס, אכזבה ועצב עמוק – ובדיוק באותו הרגע הגב שלה התחיל לכאוב.
בחודשים שלאחר מכן כאב הגב הלך והחמיר, והילה התקשתה ללכת, להיות פעילה בבית ולבצע פעילות גופנית. חשוב יותר, היא התחילה לדאוג מהכאב עצמו, מכיוון שלא הבינה מדוע הוא לא חולף, וכך נוספה עוד שכבה של מתח לחייה.
הרגשות החזקים שהילה הרגישה בזוגיות שלה והמתח שנבע מהתמודדות ארוכה עם מחלה מאתגרת, ועם הכאב עצמו – הכניסו את הילה למעגל של כאב נירופלסטי שנמשך שנים.
יוליה הגיעה אליי עם כאבים חזקים בברכיים שהתחילו ללא סיפור של פציעה. הכאב התחיל בזמן חופשת הקיץ העמוסה, כשהיא ניסתה כמיטב יכולתה לדאוג כמעט לבדה לארבעת הילדים שלה שלמדו בחינוך ביתי. במילים אחרות, לא היו חסרים מתחים בחיים שלה.
כשניסיתי לברר מהן האמונות והמחשבות שיש ליוליה בקשר לכאב שהרגישה, היא סיפרה לי שאבא שלה סבל מכאבי ברכיים מאוד חזקים במשך שנים רבות – וכילדה קטנה היא הייתה שומעת אותו נאנח מכאב, ורואה אותו הולך עם צליעה בבית.
כשהברכיים של יוליה התחילו לכאוב בתקופת הקיץ העמוסה עם הילדים, היא חשבה לעצמה "זהו זה. גם הברכיים שלי דפוקות כמו הברכיים של אבא. עכשיו גם אני אסבול מכאבים למשך כל החיים."
הפחד לסיים כמו אבא שלה, ביחד עם המתח של גידול הילדים לבדה בקיץ הישראלי הרותח – גרמו למוח של יוליה לייצר כאב למרות שהברכיים שלה היו בריאות.
תוצאות הטיפול באלכס, הילה ויוליה היו מעורבות: אלכס הרגיש הקלה מסוימת לאחר מספר טיפולים, הילה השיגה שיפור הדרגתי בכאב והצליחה לחיות חיים מלאים ופעילים יותר, ויוליה החלימה מהכאב לגמרי תוך זמן קצר.
אבל למרות השוני, יש בינם גם מכנה משותף משמעותי אחד: כולם הגיבו בפחד, תסכול וכעס כלפי הכאבים עצמם.
אלכס כעס כשהכאב לא נעלם וחשש שהכאב ימנע ממנו להתאמן, הילה חששה שהכאב ימנע ממנה להמשיך לעבוד ולחיות חיים פעילים, ויוליה פחדה שהיא תסיים את חייה בכאבים בדיוק כמו אבא שלה.
המתחים בחיים שלהם, בעבר ובהווה, הכניסו את המוח שלהם לכוננות גבוהה וגרמו לו לייצר כאב, והמתח הרגשי שהכאב יצר פחד, חשש וכעס – הוסיף דלק למדורה.
מעגלים חיוביים ומעגלים שליליים
הבנים שלי נופלים הרבה. מהאופניים, מהסקייטבורד, מכל מיני דברים שהם מטפסים עליהם ואפילו סתם מהליכה ברחוב – לפעמים המוח שלהם עושה דברים אחרים בזמן שהגוף שלהם זז.
כשהם היו צעירים יותר הבנתי כמה התגובה שלי לנפילות שלהם חשובה. במקום לרוץ אליהם במהירות ולהרים אותם בכל פעם שהם נופלים, החלטתי לגשת אליהם ברוגע (בימים שזה מצליח לי), לאפשר להם להיות כאובים למשך כמה רגעים ואז לתת להם לקום לבד.
שמתי לב שבימים שאני מגיב ברוגע לנפילות שלהם, בתנאי שלא מדובר בפציעה רצינית, הם נרגעים מהר יותר ולא מתלוננים על כאבים למשך יותר מכמה שניות. הם הבינו, לפי התגובה שלי, שהכאב של הנפילה לא מסוכן – וההבנה הזו גרמה למוחות שלהם לכבות את הכאב.
הנה תיאור קצר של מקרה כזה:
אחד מהבנים שלי נופל
הוא מסתכל עליי ורואה שאני לא נבהל
המוח שלו נרגע כי הוא מבין שאין סיבה לפחד
המוח שלו מפסיק לייצר כאב – מיד, או לאחר שהגוף שלו מחלים
זאת דוגמה למעגל חיובי: המוח מפסיק לייצר כאב בגלל שהוא מרגיש בטוח, ומבין שהכאב לא מסוכן.
אבל בחיים הדברים לא תמיד כאלו פשוטים. למרבה הצער, באותה מידה המעגל גם יכול להיות שלילי.
כאב וסבל
התגובה הטבעית והאוטומטית שלנו לכאב היא לפחד, לחשוש ולכעוס – ועל ידי כך לייצר מתח שעלול להזין ולשמר את הכאב. משל בודהיסטי עתיק על התגובה האוטומטית שלנו לכאב בשם "שני החיצים" ממחיש את האמת הזו.
במשל מסופר על לוחם אמיץ שיוצא לשדה הקרב ונפצע מחץ שחודר אל תוך הכתף שלו. הלוחם מרגיש כאב גופני עז כתוצאה מהפציעה בכתף, אבל מהר מאוד המוח שלו מתחיל לייצר סבל נפשי בתגובה לכאב הגופני.
"מי ירה עלי את החץ הזה?!" "מה יקרה לי עכשיו?" "האם אני אצליח לשרוד?" "האם החץ הזה מורעל?"
המוח של הלוחם הפיק את המחשבות האוטומטיות האלו בתגובה לפציעה בכתף, ותחושות של פחד, כעס, תסכול ואפילו עצב הציפו אותו בנוסף לפציעה המקורית.
לפי המשל, החץ הראשון שפוגע בלוחם מסמל את הכאב הבלתי-נמנע שנובע מכך שיש לו מוח, גוף ומערכת עצבים. החץ חדר אל תוך הכתף והמוח של הלוחם גרם לכאב פיזי בגלל הפציעה הגופנית.
כולנו חווים או שנחווה בעתיד את הכאב של החץ הראשון – פציעות, מחלות או הכאבים שנובעים מתהליך ההזדקנות הטבעי של הגוף – כאבים גופניים כאלו הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, במידה כזו או אחרת.
לעומת זאת, החץ השני מסמל את הכאב הנפשי שהמוח שלנו עלול לייצר בעקבות הכאב הפיזי. לפי הסיפור, וגם לפי מדע הכאב המודרני, הכאב של החץ הראשון הוא בלתי-נמנע בעוד שעל הכאב של החץ השני – המתח הרגשי שהכאב הפיזי מעורר – אפשר ללמוד להתגבר.
למעשה, החץ השני הוא המפתח כדי להבין כאב נירופלסטי:
אתם חווים כאב כתוצאה מפציעה או לחצים.
הכאב גורם לחששות, פחדים, כעסים או מתחים נפשיים אחרים.
המתחים האלו, ביחד עם שאר המתחים בחיים שלכם, ממשיכים להפעיל את מערכת האזעקה הפנימית של המוח ומקשים עליו לצאת מהכוננות הגבוהה שלו.
הכוננות הגבוהה הזו גורמת לכאבים ולמתחים נוספים.
אתם יכולים להיות שבויים במעגל כזה במשך חודשים, שנים ואפילו עשרות שנים, ואם לא נבין את הסיבות שגורמות למעגל הזה להמשיך להסתובב, ונשנה אותן בעזרת הטיפול הנכון, לא נצליח להשתחרר ממנו.
הצעד הבא
אם אתם מחזיקים את הספר הזה ביד, רוב הסיכויים שאתם סובלים מכאב נירופלסטי וכבר ניסיתם לא מעט טיפולים כדי להיפטר ממנו. יכול להיות שאפילו הצלחתם להשיג הקלה חלקית, במקרה הטוב, אבל אתם עדיין כאובים. למרות ניסיונות העבר, הספר הזה מציע אפשרות חדשה להחלים.
בפרקים הקודמים למדתם מה ההבדל בין כאב רגיל לכאב כרוני נירופלסטי, איך כאב נירופלסטי מתחיל, וכיצד מתח רגשי יכול להזין כאבים קיימים ואפילו לגרום לכאבים ולסימפטומים נוספים.
אבל איך אתם יכולים להיות בטוחים שהכאב שלכם באמת נובע מכוננות גבוהה של המוח ולא נגרם בגלל בעיה גופנית?
בפרק הבא אני אלמד אתכם כיצד לאסוף ראיות ולאבחן בעצמכם אם הכאב שלכם הוא באמת נירופלסטי – כמו רוב הכאבים הכרוניים – כדי שתוכלו להתחיל את תהליך ההחלמה.
תגובות