מה זה כאב?

הארי: "האם כל זה אמיתי? או שזה רק בראש לי?"

דמבלדור: "כמובן שזה בראש שלך, הארי, אבל למה זה אומר שזה לא אמיתי."

הארי פוטר ואוצרות המוות

דמיינו שאתם יוצאים להליכה בטבע. זה יום מושלם – האביב הגיע, לא חם מדי והכול סביבכם פורח. זה מרגיש טוב ומזין פשוט להיות בטבע, ולספוג את כל האווירה. פתאום, באמצע כל הטוב הזה, אתם דורכים על בור קטן, מסובבים את הרגל ומועדים.

תוך חלקיק שנייה, הקולטנים העצביים בקרסול שלכם מעבירים שדר לחוט השדרה שעולה במהירות למוח, אבל למרות זאת – אתם עדיין לא מרגישים כאב בקרסול.

רק לאחר שהמידע הזה מגיע למוח, ועובר עיבוד בעשרות אזורים מוחיים שונים, המוח מייצר כאב וסוף סוף מודיע לכם על הנקע בקרסול.

תוך כמה רגעים או שניות, תלוי בחומרת הנקע, אתם מרגישים שאתם לא יכולים לדרוך על הרגל, מתחילים לצלוע ובסופו של דבר מפסיקים את הטיול. הכאב בקרסול מתגבר והאזור מתחיל להתנפח ולהתחמם.

במקרה הזה, הכאב בקרסול הוא הדרך של המוח להגיד לכם "שימו לב. יש כאן פציעה. תפסיקו בבקשה לדרוך על הקרסול כדי שאוכל לעשות את מה שאני יודע לעשות ולתקן את הנקע בנחת."

המוח מפרש את התחושות הגופניות שאתם מרגישים מהקרסול כמסוכנות, ובתגובה לכך מפעיל מערכת אזעקה פנימית ומייצר כאב אקוטי כדי להגן עליכם מהפציעה.

אם המוח לא היה מפיק את הכאב, הייתם ממשיכים לדרוך על הקרסול הנקוע ולהחמיר את הפציעה שלכם. פגשתי מטופלים שהמשיכו ללכת ואפילו לרוץ למרות שהם נפצעו, ובדרך כלל זה לא נגמר טוב.

לסיכום, כאב הוא סוג של מערכת אזעקה פנימית שנדלקת כאשר המוח שלנו מרגיש תחושה של סכנה. ככה המוח מוודא שאנחנו באמת מקשיבים לו, הוא מכאיב לנו. זה היה נחמד אם הוא היה פשוט אומר לנו שמשהו לא בסדר, או שולח הודעה – תקשורת טובה היא הבסיס לכל מערכת יחסים בריאה – אבל בגלל שמוחות לא יכולים לשלוח הודעות, הם משתמשים בכאב.

ברוב המקרים המוח יגרום לכאב כתוצאה מפציעה, כמו נקע או שבר, אבל זה לא תמיד ככה. לפעמים החיים שלנו מורכבים יותר, והתפקיד של המוח הוא לוודא שאנחנו נשארים בטוחים גם במצבים האלו.

נפלאות המוח האנושי

כמו שאמרנו, כאב הוא לא תוצאה בלתי-נמנעת של פציעה גופנית, ולפעמים אנחנו לא נרגיש שום כאב למרות שהגוף נפצע.

נשמע מוזר? חשבו על הדוגמה הבאה: שוב, זה יום אביבי מושלם, האביב הגיע, לא חם מדי והכול סביבכם פורח. אבל הפעם, בזמן הטיול המזין, אתם שומעים רעש בשיחים ופתאום מוצאים את עצמכם מול חזירת בר גדולה, עם גורים, שמתחילה לרוץ לעברכם. אל תחשבו שזה לא אפשרי, כאן בחיפה זה קורה מדי פעם.

בזמן שאתם בורחים מהחזירה העצבנית, אתם דורכים על בור קטן ומסובבים את הקרסול שלכם – אבל במקרה הזה אתם לא מרגישים שום כאב, או בקושי מרגישים אותו.

במקום זאת, אתם ממשיכים לרוץ כמו שלא קרה כלום לקרסול, עד שאתם מצליחים להתרחק מספיק ולברוח מאימא חזירה.

הפעם, ללא כל החלטה מודעת שלכם, המוח לא מפרש את התחושות הגופניות שמגיעות מהקרסול כמסוכנות, ולא גורם לכאב, מכיוון שישנה סכנה גדולה וחשובה יותר.

רק בתנאי שתצליחו להימנע מהאיום של החזירה, והמוח יפרש את המצב כבטוח, הוא יפיק כאב בגלל הנקע בקרסול.

מבחינת המוח, חשוב יותר שתצליחו לברוח מהחזירה והוא לא רוצה שהכאב של הנקע יפריע לכם להשיג את המטרה הזו – עם כל הכבוד לקרסול, החיים שלכם חשובים הרבה יותר. דרך אגב, המוח יכול לא לייצר כאב – למרות שהוא אמור לייצר אותו – גם כתוצאה ממצבים חיוביים ולא רק בזמן סכנה.

למשל, אחד מהמטופלים שלי סיפר שהוא לא הרגיש בכלל את כאבי הגב שלו כשהוא קפץ בפתאומיות מהכיסא שישב עליו, למרות שבדרך כלל הגב שלו היה מתחיל לכאוב אפילו בזמן הליכה רגילה.

למה? כי המטופל שלי צפה במשחק כדורגל עם הבן שלו, וקפץ בהתלהבות מהכיסא כשהקבוצה שלהם בדיוק הבקיעה את שער הניצחון. שוב, עם כל הכבוד לגב, יש דברים חשובים יותר בחיים.

זה כמו שבאותו הרגע המוח אמר, "למי אכפת מכאבי גב כרגע? אנחנו מנצחים!"

לסיכום, כיום אנחנו יודעים שכאב הוא למעשה חוויה מורכבת שתלויה בכמה גורמים בו זמנית: מה קורה בגוף שלנו, מהו המצב המנטלי והרגשי שלנו באותו הרגע ומהי החוויה שלנו.

המוח שלנו מסכם את כל המידע הזה – את התחושות הגופניות, את המצב המנטלי והרגשי ואת החוויה עצמה – ואז באופן אוטומטי וללא בחירה מודעת מצידנו – מייצר או לא מייצר כאב. ברוב המוחלט של המקרים המוח שלנו צודק, אבל כמו כולנו לפעמים גם הוא עושה טעויות.

גם המוח טועה לפעמים

המוח שלנו מקבל עשרות אלפי החלטות מדי יום, יש אפילו הערכות שמדברות על כ-35 אלף. זה יוצא משהו כמו אלפי החלטות בדקה. מה תהיה רמת הסוכר בדם אחרי ארוחת הבוקר, כמה לכווץ את שרירי הצוואר כדי לשמור על הראש זקוף, כמה ערניים להיות בזמן הרצאה וכמה לסובב את ההגה כדי להשתלב בהרמוניה במעגל התנועה השכונתי. תודו שזה מרשים.

למזלנו הגדול, רובן המוחלט של ההחלטות האלו לא דורש מאיתנו שום התערבות מודעת. אנחנו לא אחראים על התהליך המורכב של איזון רמת הסוכר בגוף או וויסות הטמפרטורה שלו. המוח מקבל את כל ההחלטות האלו מאחורי הקלעים, וטוב שכך.

כאב הוא פשוט עוד החלטה לא מודעת שהמוח לוקח באופן אוטומטי כחלק מעשרות אלפי החלטות נוספות במהלך היום. הוא מדליק את מערכת האזעקה הפנימית שלו וגורם לכאב – או לא מדליק אותה – לאחר שהוא מעבר את כל המידע הרלוונטי שמגיע מהגוף, מהנפש, ומהסביבה שלנו.

למזלנו המוח כמעט תמיד לוקח את ההחלטה הנכונה – ומצליח להדליק ולכבות את מערכת הכאב לפי הצורך – אבל לפעמים הוא טועה. אחרי הכול, המוח שלנו הוא רק אנושי.

הנה סיפור קצר על טעות כזו. אחת לשבועיים יש לי ולשני הבנים שלי הרגל די קבוע: אנחנו נשארים לישון אצל אמא שלי ביום שישי בערב, ואז יוצאים לטיול בפארק השכונתי ביום שבת בבוקר. באחד מהטיולים, בזמן שהבן הגדול שלי רץ יחף בקולי קולות על הדשא, הוא הגיע אליי צולע ואמר: "אבא, נראה לי שדרכתי על קוץ. כואבת לי הרגל".

אחרי שלא הצלחתי לעמוד בפיתוי ואמרתי "אמרתי לך" (גם מתרגלי מיינדפולנס מנוסים נופלים להרגלים אוטומטיים לפעמים), ניסיתי למצוא את הקוץ בכף הרגל שלו, אבל לא מצאתי כלום. בסופו של דבר, אחרי קצת דרמה, הפסקנו את הטיול וחזרנו הביתה בזמן שהבן הגדול המשיך קצת לצלוע ולהתלונן לפרקים שכואב לו.

כשהגענו הביתה ושטפנו את הרגל, התברר לנו שאין שום קוץ בכף הרגל – וברגע שהבן שלי ראה שאין לו קוץ, הכאב שהוא הרגיש נעלם.

למה המוח של הבן שלי החליט לייצר כאב למרות שהוא לא דרך על שום קוץ? המוח שלו פשוט עשה הערכת מצב מהירה, ומהנתונים שהיו בידו החליט שככל הנראה הילד דרך על קוץ ושכדאי לייצר כאב כדי לגרום לילד להפסיק לרוץ ולטפל ברגל.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהילד שלי הסתובב יחף וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא דרך על קוץ – אז על סמך ניסיון העבר, ותחושת הדקירה שהמוח הרגיש באותו הרגע – מערכת האזעקה הפנימית נדלקה והמוח גרם לכאב.

הכאב היה לגמרי אמיתי, בדיוק כמו כאב של דקירה או חתך, אבל הוא לא נגרם בגלל קוץ, אלא בגלל הדרך שבה המוח פירש את החוויה.

הנה סיכום קצר של מה שקרה במוח של הבן שלי באותו הרגע:

1.       היי, נראה שהרגשתי תחושה של דקירה שהגיעה מהקרקע.

2.       אם אני זוכר נכון, בפעמים הקודמות זה היה קוץ שנתקע בכף הרגל.

3.       אם זה באמת קוץ, אז אבא או אימא יצטרכו להוציא אותו עם סיכה, וזה לא נעים.

4.       אני מפחד שזה קוץ.

5.       אוקיי, אני מפעיל את האזעקה.

ואז הכאב הגיע.

המוח הוא כמו מפקד, רמטכ"ל, שאחראי על השלמות של הגוף. וכמו כל מפקד טוב גם הוא עושה טעויות – לפעמים הוא מדליק את מערכת האזעקה הפנימית ומייצר כאב גם ללא פציעה גופנית. זה בסדר, טעויות קורות והכוונות של המוח שלנו הן טובות. להגן עלינו. אבל מה קורה כאשר המוח ממשיך לעשות את אותה הטעות לאורך זמן?

ללמוד כאב

הנה כמה עובדות מגניבות על לביאות: הן הציידות העיקריות בלהקה כי הן מהירות וזריזות יותר מהאריות, הן יכולות לרוץ במהירות של 80 קמ"ש, הן צדות יחד כלהקה מגובשת ומאורגנת, מגדלות את הגורים יחד, חושי הראייה, השמיעה והריח שלהן הרבה יותר מפותחים משל בני אדם – והשיניים שלהן הרבה יותר גדולות וחזקות משלנו.

אבל אם הן כל-כך מהירות וחזקות, למה יש בעולם יותר בני אדם מאשר לביאות? מסתבר שמוח גדול חשוב יותר משיניים גדולות.

המוח האנושי הוא איבר בלתי רגיל. בזכותו אנחנו יכולים לעשות כל מיני דברים חשובים שלביאות, כבודם במקומן מונח, לא יכולות לעשות. לדבר, לנגן, לנהוג, ואפילו לכתוב הודעות טקסט בזמן שאנחנו אוכלים ארוחת צוהריים. אנחנו יכולים ללמוד איך לעשות את הדברים האלו, וזה לוקח זמן, אבל בסופו של דבר זה אפשרי.

אחד מהמאפיינים הכי מרשימים של המוח שלנו הוא היכולת שלו להשתנות ולהתפתח – וליכולת הזו קוראים "פלסטיות". איך המוח משתנה? רשתות העצבים שמרכיבות אותו מדברות אחת עם השנייה כל הזמן (הכוונה ב-"מדברות" היא שהרשתות האלו יורות אותות עצביים כדי לתקשר אחת עם השנייה), והקשרים בין הרשתות האלו מתחזקים או נחלשים בהתאם למה שאנחנו חושבים, מרגישים ועושים. למידה נוצרת כאשר נוצר קשר בין רשתות עצביות מסוימות, ועם הזמן הקשר הזה גם הולך ומתחזק.

חשבו על איך למדתם לרכב על אופניים: רשתות העצבים שאחראיות על תיאום התנועות של הרגליים שלכם, לדוגמה, מדברות עם רשתות העצבים שאחראיות על שיווי המשקל שלכם. אבל בגלל שהן לא רגילות לדבר אחת עם השנייה, בהתחלה השיחה בינן לא מספיק ברורה. במילים אחרות – אתם נופלים. שוב ושוב.

אבל אחרי כמה ניסיונות (בהנחה שלא וויתרתם), הרשתות האלו מתרגלות לדבר אחת עם השנייה, השיחה זורמת, ואתם נופלים בתדירות נמוכה יותר.

לאט לאט, עם התרגול, אתם משתפרים – הרכיבה הופכת להיות אוטומטית ואתם יכולים להנות מהדרך במקום לחשוב על איך לא ליפול.

אבל ליכולת הזו של המוח ללמוד ולהשתנות יש גם צד שלילי – הוא לפעמים לומד את הדברים הלא נכונים. כשהמוח מפרש תחושה גופנית לא-מסוכנת כמסוכנת – כמו במקרה של הבן הגדול שלי והקוץ שלא היה – הוא גורם לנו להרגיש כאב.

אם המוח ממשיך לפרש תחושות גופניות לא-מסוכנות כמסוכנות פעם אחר פעם, הוא למעשה לומד איך לייצר כאב גם ללא נזק רקמתי בגוף – בדיוק כמו שהוא למד איך לרכב על אופניים. לאחר שלושה חודשים הוא הופך להיות כאב כרוני נירופלסטי, ועלול להימשך למשך זמן רב אלא אם כן מטפלים בו בדרך הנכונה.

מחקרים מדעיים מהשנים האחרונות מראים את זה, והאזורים במוח שאחראים על למידה פועלים גם במקרים של כאבים כרוניים.

היכולת המדהימה של המוח שלנו ללמוד ולהשתנות יכולה להיות חרב פיפיות.

איזה כאב יש לכם?

כאב רגיל, כמו זה שאנחנו מרגישים בעקבות נקע, שריטה או אפילו חור בשן, נועד כדי להגן עלינו. הוא הדרך של המוח שלנו להגיד שיש בעיה ברקמות של הגוף, ושאנחנו צריכים לעשות משהו – לפעמים לנוח, לפעמים ללכת לרופא השיניים, ולפעמים גם וגם – כדי לעזור לגוף להחלים.

מהצד השני, כאבים ממושכים שלא חולפים הם בדרך כלל טעות למידה של המוח. לדוגמה, במחקר גדול על כאבי גב כרוניים, שבחלק מהמקרים נמשכו עשרות שנים, נמצא שליותר מתשעים אחוזים מהנבדקים והנבדקות היו כאב כרוני נירופלסטי שלא נגרם בגלל נזק מבני לגב.

במילים אחרות, המוח למד לפרש תחושות גופניות לא-מסוכנות כמסוכנות ולגרום לכאב – למרות שהגב של הנבדקים היה בסדר.

לכן הצעד הראשון והחשוב ביותר בטיפול בכאב ממושך הוא להבין איזה סוג של כאב יש לכם.

יש רשימה מפורטת של סימנים ברורים שיעזרו לכם לזהות את סוג הכאבים שיש לכם, אבל בינתיים הנה כמה שאלות מרכזיות שאני נעזר בהן עם המטופלים שלי כדי להבין באיזה כאב מדובר.

1. כמה זמן כבר כואב לכם? התשובה לשאלה הזו היא החשובה ביותר – אם הכאב נמשך יותר משישה חודשים ואין לו הסבר רפואי ברור, אז בסבירות גבוהה מדובר על כאב כרוני נירופלסטי.

2. האם הכאב התחיל כתוצאה מתנועה מסוימת או מחבלה? אם לא עשיתם תנועה מסוימת, נפלתם או קיבלתם מכה שהתחילה את הכאבים, כנראה שלא נפצעתם ושמדובר על כאב כרוני נירופלסטי.

3. האם הכאב התחיל בתקופה מלחיצה בחיים שלכם? עבור הרבה מהמטופלים שלי הכאב התחיל בתקופה לחוצה, ובחלק מהמקרים הוא התחיל בסמוך – או ממש בתגובה מיידית – לחוויה לא נעימה שהייתה טעונה מבחינה רגשית.

4. האם הרפואה המערבית יכולה להסביר את הכאב שלכם בדרך משכנעת? זכרו, בלטים ופריצות דיסקים הם ממצאים נפוצים מאוד ובדרך כלל לא גורמים לכאבים.

5. האם יש לכם כאבים נוספים בגוף שלא חולפים? אם יש כאבים ממושכים אחרים בגוף, הסיכוי שמדובר בכאב נירופלסטי עולה.

6. האם הכאבים משפיעים על המצב המנטלי והרגשי שלכם? במילים אחרות, האם אתם דואגים, מתוסכלים או כועסים בגלל הכאב?

למרות שאין שאלון אחד ויחיד שמתאים לכולם, והבדיקה הפיזית שאני עושה למטופלים שלי לפעמים משתנה בין אדם לאדם, אבל בדרך כלל אחרי הפגישה הראשונה או השנייה אנחנו יודעים בסבירות גבוהה באיזה כאב מדובר. משם, הדרך לטיפול יעיל, שאציע בהמשך, היא די ברורה והגיונית.

המקרה של יהודה

יהודה הגיע אליי אחרי כמה חודשים של כאבי גב שהתחילו לאחר הליכה מאמצת במיוחד – הוא אהב לאמץ את עצמו יותר מדי לפעמים, בבית, בעבודה וגם בזמן פעילות גופנית.

אחרי כמה טיפולים, לשמחתנו, הצלחנו להשיג שיפור משמעותי ויהודה חזר לחיים הרגילים שלו, אבל כמה שבועות לאחר מכן הוא הגיע וסיפר לי שהכאב חזר אבל הפעם הופיע גם בשוק הימנית ובקרסוליים. מפלס החרדה של יהודה עלה בהתאם, ובצדק. הכאב התנהג מוזר.

זאת הייתה נורה אדומה עבורי – ידעתי שכאבים לא סתם משנים את המיקום שלהם בגוף, ושאם יהודה לא נפל או נחבל, הסיכוי שמדובר בכאב כרוני נירופלסטי הוא מאוד גבוה.

הסברתי לו שבדרך כלל ככה כאבים שנובעים מנזק גופני לא מתנהגים ככה, ושאם הוא לא נפל או נחבל – אז מדובר בכאב כרוני נירופלסטי שאנחנו יכולים לטפל בו ביעילות. בקצרה, השיחה ביננו התנהלה בערך ככה:

אני: יהודה, איך אתה מרגיש השבוע?

יהודה: בסדר סך הכל, אבל השבוע הרגשתי את הכאב בעיקר בשוקיים. אני עדיין שומר על עצמי ולא הולך מהר מדי, ומשתדל לשבת כשאני מרגיש משהו.

אני: יהודה, אני בטוח שאין לך נזק בגב או ברגליים, הכאב שלך לא מסוכן. תחשוב על זה, למה הכאב זז ממקום למקום? לא הגיוני שיש לך בעיה בגב, בקרסוליים וגם בשוקיים בו-זמנית.

יהודה: כן, זה באמת לא הגיוני.

אני: המוח שלך גורם לכאבים האלו. זה כמו שהוא הפעיל את מערכת האזעקה הפנימית שלו, למרות שאין לך נזק בגוף, וזאת הסיבה שאתה מרגיש כאבים.

יהודה: טוב, אז מה עושים בקשר לזה?

היו כמה ראיות שעזרו לי להבין שהכאב של יהודה לא נבע מנזק גופני: הכאב נמשך יותר מכמה חודשים, הוא לא התחיל בעקבות תנועה או חבלה, הוא הופיע במספר אזורים גופניים בו זמנית והוא גרם ליהודה להרגיש לא מעט מתח.

בעזרת הראיות האלו, ולאחר בדיקה גופנית שעשיתי כדי לשלול סיבות אחרות לכאב – ידעתי שמדובר על כאב כרוני נירופלסטי ושהגוף של יהודה בסדר – למרות שהכאב שהוא הרגיש היה לגמרי אמיתי.

בהמשך הטיפולים, שכללו תנועה, שיחות והסברים על כאבים ומתחים ותרגילי מודעות – יהודה הבין את סיבת הכאב שהרגיש, התחיל לבטוח בגוף שלו מחדש ובסופו של דבר חזר לפעילות מלאה – כולל לצאת להליכות המאמצות שהוא כל-כך אהב.

ללמוד מחדש

יותר מששים אחוזים מהנבדקים שהשתתפו במחקר הגדול על כאבי הגב הכרוניים שהזכרתי הצליחו להחלים ממנו, ורוב הנבדקים האחרים הצליחו להפחית אותו בצורה משמעותית.

מחקרים אחרים – הפעם עם נשים שסבלו שנים מפיברומיאלגיה או חיילים משוחררים מצבא ארצות הברית שסבלו מכאבים כרוניים במקומות שונים בגוף – השיגו תוצאות דומות.

שיטות הטיפול במחקרים הן אומנם מעט שונות – אחת מתרכזת בתגובה שלנו לכאב בזמן פעילויות יומיומיות, והשנייה במודעות למתחים רגשיים ובעיבוד של המתחים האלו – אבל העיקרון הכללי דומה: ללמד את המוח מחדש להפסיק לגרום לכאב.

למזלנו, מלבד שיטות הטיפול החדשות האלו, ישנו גוף עצום של ידע שקיים כבר אלפי שנים – כמו תרגול מותאם של מיינדפולנס – שעזר לאינספור אנשים עם כאבים ממושכים.

כל השיטות האלו, החדשות והישנות, מראות שזה אפשרי. המוח למד איך לגרום לכאב כרוני נירופלסטי בטעות, אבל הוא גם יכול ללמוד איך להפחית אותו ואפילו להחלים ממנו. אם אנשים אחרים הצליחו לעשות את זה, גם אתם יכולים – והמטרה של הספר היא לספק דרך פרקטית ובהירה כדי לעשות את זה.

אבל לפני שנגיע לטיפול עצמו, יש עוד חלק חשוב להבין בקשר שבין המוח וכאב: כיצד מתחים וכאבים מזינים ואפילו גורמים אחד לשני. ולשם ההבנה הזו, אנחנו קודם כל צריכים להבין, מה זה בכלל מתח?