מורה ותלמיד

❖ "לא משנה מה אתה עושה, חשוב תמיד על המורה שלך. אם אתה שוכח את המורה שלך, אתה עוקר את עצמך מהשורש."

❖ "לאדם שמדלג ממורה למורה אין באמת מורים כלל."

❖ לפעמים אנשים היו מביאים לאג'אהן פואנג קמעות והוא היה מחלק אותם בין תלמידיו ותלמידותיו – אך לעיתים נדירות הוא היה נותן קמעות גם לאלו שהיו קרובים אליו במיוחד.

יום אחד, נזיר שחי מספר שנים עם אג’אהן פואנג לא הצליח להתאפק והתלונן בפניו על כך, "כשאתה מקבל קמעות טובים, למה אתה אף פעם לא נותן לי מהם ותמיד נותן לאנשים אחרים?"

"אג’אהן פואנג השיב, "כבר נתתי לך הרבה דברים טובים יותר מקמעות. למה אתה לא מקבל אותם?"

❖ "מודטים שחיים קרוב למורה שלהם אבל לא מבינים אותו, דומים לכף בסיר של קארי: הכף לעולם לא תדע כמה הקארי מתוק, מר, מלוח, עשיר או חם."

❖ האנלוגיה של אג’אהן פואנג לתלמידים שתמיד צריכים לשאול ולהתייעץ עם המורים שלהם על כיצד להתמודד עם בעיות פעוטות בחיי היום יום: "הם כמו גורים קטנים. ברגע שהם עושים את הצרכים שלהם, הם צריכים לרוץ בחזרה אל אמא שלהם כדי שתלקק אותם. הם לעולם לא יתבגרו בכוחות עצמם.

❖ "תלמידים שנדבקים אל המורים שלהם הם כמו ברחשים. לא משנה כמה תנסה להבריח אותם, הם ימשיכו לחזור ולא יעזבו אותך לנפשך."

❖ "אם מורה משבח תלמיד בפניו, זה סימן לכך שזהו השלב המתקדם ביותר שאליו התלמיד יגיע – הוא כנראה לא יצליח לתרגל ולהגיע לרמה גבוהה יותר בגלגול החיים הזה. המורה משבח אותו כדי שהתלמיד יוכל להתגאות בעובדה שלכל הפחות הצליח להגיע לשלב הזה. ככה יהיה ללב שלו משהו טוב להיאחז בו כשהוא יזדקק לכך בזמן המוות."

❖ תלמידים ותלמידות רבים של אג’אהן פואנג היו משוכנעים שהוא היה יכול לקרוא את מחשבותיהם, מפני שפעם אחר פעם הוא העלה נושאים שעברו בתודעתם או שהכבידו על ליבם באותו הרגע. לי עצמי (טאניסארו בהיקהו) היו חוויות רבות כאלו, וגם תלמידיו דיווחו לי על חוויות רבות כאשר אספתי חומרים לספר הזה. עם זאת, ברוב המקרים, הדברים שאמר היו בעלי משמעות מיוחדת רק עבור האנשים שהיו מעורבים באופן ישיר, לכן אני מבקש להשמיט אותם בספר הזה. אבל יש שני מקרים שאני מבקש להעלות, מכיוון שנראה לי שהם עשויים להיות מועילים לכל אחת או אחד שמתרגל את הדהמה.

פעם אחת, אחד מתלמידיו – גבר צעיר – לקח את האוטובוס מבנגקוק אל ראיונג כדי לעזור בעבודות בניית המקדש. הוא ירד בתחילת הדרך שמובילה אל המנזר, אבל לא התחשק לו ללכת את ששת הקילומטרים כדי להגיע לשם, אז הוא התיישב בסמוך לדוכן אוכל ליד הצומת ואמר לעצמו – כאילו כדי לאתגר את אג’אהן פואנג – "אם טהאן פאוו הוא באמת משהו מיוחד, מי ייתן ומכונית תגיע ותיתן לי טרמפ למנזר."

חלפה שעה ועוד שעה ושעה נוספת, אבל לא הופיעה אף מכונית או משאית שפנו אל הכביש למנזר. לכן, בסופו של דבר, הוא הלך את המרחק כולו ברגל.

כאשר התלמיד הגיע למנזר הוא הלך לבקתה של אג’אהן פואנג לחלוק לו כבוד, אבל ברגע שאג’אהן פואנג ראה אותו מגיע הוא קם, נכנס אל תוך החדר שלו וסגר את הדלת. ההתנהגות הזו זעזעה מעט את התלמיד, אבל הוא עדיין קד קידה מול הדלת הסגורה.

בשנייה שהוא סיים להשתחוות, אג’אהן פואנג פתח מעט את הדלת ואמר, "תראה. אני לא בקשתי ממך להגיע לכאן. אתה הגעת מרצונך החופשי."

❖ בפעם אחרת, לאחר שהמקדש הושלם, אותו גבר צעיר ישב במדיטציה במקדש, בתקווה שישמע קול שילחש לו באוזן את המספרים הזוכים של הגרלת הלוטו הבאה.

במקום זאת, מה שהוא שמע היה את קולו של אג’אהן פואנג עובר לידו ואומר, כביכול לאף אחד מסוים, "את מה בדיוק אתה לוקח כמחסה13 שלך?"