להישאר בבית
אם יש לכם מיינדפולנס וערנות בכל הזמנים, אתם תתפכחו ותתעשתו. אתם תחזרו אל החושים שלכם. אם תבזבזו את הזמן בשעשועים עם דברים אחרים, סבל יתעורר ואתם תסבלו – בגלל שאין לכם מיינדפולנס. הערנות שלכם לא כאן. זה כמו הבית שלכם. אם תעזבו את הבית בלי לסגור את הדלת, כלבים ייכנסו פנימה ויאכלו את האורז שאתם מאכסנים בפנים. גנבים ייכנסו פנימה ויגנבו את כל הדברים שלכם. זה אותו הדבר כשאין לכם מיינדפולנס.
למעשה, יש לכם מיינדפולנס, אבל אתם קשובים לדברים אחרים. זה כמו לעזוב את הבית שלכם. אתם עדיין נמצאים שם, אבל אתם לא נמצאים שם בתוך הבית. אתם שם במקום אחר. זה אותו הדבר לגבי מיינדפולנס. יש לכם מיינדפולנס, אבל המיינדפולנס שלכם לא נמצא כאן. גנבים מגיעים וגונבים את הדברים שיש לכם כאן, אבל אתם לא כאן. ה-"כאן" שלכם הוא במקום אחר. המיינדפולנס שלכם פועל במקום אחר, איפשהו. הוא לא פועל כאן. אם המיינדפולנס שלכם פועל כאן, אז כשמחשבות ותפיסות מופיעות ופוגעות בתודעה, אתם תחושו את זה. אם התודעה אוהבת את המחשבות והתפיסות האלה, אתם תדעו את זה – ואתם תראו שהן לא קבועות. אל תינעלו עליהן, או שאתם תיפלו אל תוך סבל ומתח. אתם תראו: "זה לא קבוע, מלא במתח, ולא-אני", באותו הרגע. זה אומר שאתם מתרגלים את הדהמה.
זאת הסיבה שלאנשים שמתרגלים יש מיינדפולנס – היכולת לזכור – בכל הזמנים: כשהם עומדים, הולכים, יושבים ושוכבים. הערנות תמיד יודעת מה אנחנו עושים ממש עכשיו. ככה תהיה לכם אפשרות להתעורר אל הדהמה. תהיה לכם הזדמנות להבריח את הכלבים האלו מהבית שלכם, להבריח את הגנבים שמגיעים לגנוב את הדברים שלכם – בגלל שאתם נמצאים בדיוק כאן. תהיה לכם הזדמנות לא לאבד את הרכוש שלכם.
תקנו אותו ממש כאן
התרגול הזה נקרא תרגול הדהמה. אם תוכלו לראות בכל יום, אם תוכלו לנסות להתבונן בהמשכיות אל תוך התודעה שלכם, אז גם אם אתם עסוקים בעבודה, אתם תראו. נסו לראות עם כל רגע. יכול להיות שתגידו: "אג'אהן, אין לי זמן לתרגל מדיטציה. אני לא יכול לתרגל מדיטציה. אני תמיד עסוק." זאת הדרך שבה אנחנו נוטים לראות את הדברים. למעשה, המקום שבו אתם עסוקים הוא המקום שבו אתם מתרגלים. בכל מקום שבו מופיע חום, יש קרירות בדיוק שם. אתם לא מבינים. כשחום מופיע, אתם רואים רק את החום וכלום מלבדו. בלי קרירות בכלל. למעשה, בכל מקום שבו יש עומס, יש שקט בדיוק שם. בכל מקום שבו יש שגיאה, יש נכונות בדיוק שם. בכל מקום שבו יש סערה, יש דממה בדיוק שם. התבוננו.
אם אתם עושים משהו שגוי כאן, במקום הזה, איפה תוכלו לתקן אותו? זה כמו שמשהו מתקלקל באופנוע שלכם כאן, ממש בנקודה הזו. איפה אתם מתכוונים לתקן אותו? אתם מתקנים אותו בדיוק במקום שבו הדבר התקלקל, ואז הוא יסתדר, בדיוק שם. זה הכול.
בכל פעם שאתם פוגשים מחשבות או תפיסות שאתם אוהבים, אתם מתרגלים בדיוק שם: "אהה. זה לא בטוח, זה לא ודאי. כבר חווינו עונג. כבר חווינו כאב, הרבה-הרבה פעמים. הכאב והעונג האלו לא יהפכו לדבר אחר. הם פשוט יהפכו לעוד סבל." אם תוכלו לחשוב ככה, בצורה נכונה, התודעה תמשיך ותישאר במצב הזה.
דג ביבשה
התנוחות השונות שלנו מסתירות כאב. כשאתם יושבים כבר הרבה זמן ואז משנים תנוחה בגלל הכאב, הכאב נעלם. זאת הסיבה שאנחנו לא רואים את הכאב. זה כמו נעורים שמסתירים זִקְנָה. התודעה נשבית מהמראות, הצלילים, הריחות והטעמים של הנעורים, אבל אם תישארו עם הדברים לכמה זמן, הזִקְנָה תתחיל להראות את פניה.
התודעה דומה לדג שנמצא בתוך המים. כשאתם תופסים אותו ומעלים אותו ליבשה, הוא יתפתל וייאבק כדי לחזור בחזרה אל תוך המים. אם פשוט תשחררו אותו, הוא יהיה רגוע ונינוח.
אם תתפסו את התודעה ותאלצו אותה לשבת במדיטציה, היא תראה כאב. אם תאפשרו לה להתנהג כאוות נפשה, היא לא תראה כאב – כמו הדג שנמצא במים. אבל כשתנסו לשבת במדיטציה, זה יהיה כמו דג שנתפס ומונח על היבשה. התודעה מייד תראה כאב.
להתגבר על כאב
נניח שאתם יושבים בריכוז וזה ממש כואב. כשזה ממש כואב, אתם יוצאים מהמדיטציה. לאחר מכן אתם מתרגלים עוד קצת עד שאתם מגיעים לנקודה שבה הכאב מתחיל, ואז אתם שוב פעם יוצאים. זאת הסיבה שאתם לא מבינים סבל, למרות שאתם סובלים. כל פעם שאתם יושבים ומתרגלים, אתם סובלים מכאב. אז תשאלו את עצמכם, "מה אני יכול לעשות כדי להתגבר עליו?" אתם חייבים להגיע להחלטה: "שב, אבל אל תזוז. תן לגוף למות."
אתם מסתמכים על מה שהבודהה אמר: כל דבר שמופיע חולף. אם כאב מופיע, למה שהוא לא יחלוף? ברגע שאתם מתיישבים, כל מה שאתם מרגישים זה את הכאב. אין דבר מלבדו. זה כואב. זה מציק. זיעה מתחילה לזרום ולטפטף, והטיפות גדולות כמו קלחי תירס. אתם עומדים לזוז אבל אז אתם אומרים לעצמכם, "לא. תן לו למות." אתם חייבים לקחת את התרגול עד הנקודה הזו – עד שהתודעה עוברת אל מעבר למוות. הכאב נעלם. לאחר שהלכתם אל מעבר למוות, הבחנה מופיעה. הביטחון מתחזק. חשבתם שלא תצליחו לעמוד בזה, חשבתם שאתם עומדים למות. זה נקרא לאמן את עצמכם ביד ברזל. זה לא לשימוש כללי. לאחר מכן, בכל פעם שאתם מתרגלים, אתם מבינים – בגלל שראיתם כמה רחוק הכאב יכול להגיע. זה נקרא להתגבר על כאב.
אם אתם לא יכולים להתגבר על כאב, אז בכל פעם שתגיעו אל הנקודה הזו, אתם תצאו מריכוז. אתם מתים בכל פעם. לא יהיה לכם כל חוזק. אתם צריכים להתגבר עליו באחד הימים בתרגול שלכם. ברגע שתתגברו עליו, אתם לא תפחדו ממנו – בגלל שראיתם איך הוא נראה. זה כמו להיות מתאגרף. אם לא התאגרפתם בזירה, אתם מפחדים. אבל אחרי שהתאגרפתם בזירה, אתם כבר לא מפחדים, בגלל שאתם יודעים איך זה נראה. אתם צריכים להתנסות בזה. זה נקרא להתגבר על כאב.
למה ללמוד?
אם תסגרו את העיניים שלכם, אתם לא תראו אור בכלל. הדברים לא יהיו בהירים, מוארים. כשהדברים אינם מוארים, אתם לא תוכלו לראות אור וצבעים. אתם לא רואים את הדרך שלכם.
הדהמה של למידה היא כמו העיניים שלכם. העיניים שלכם עוזרות לכם לראות להיכן אתם הולכים. לכל מקום שאליו אתם הולכים, אתם צריכים להסתמך על העיניים כדי להסתכל קדימה. בזמן שהעיניים שלכם מסתכלות, במקביל לכך, הרגליים ממשיכות לצעוד. בכל הפעולות שלכם, אתם צריכים להסתמך על העיניים כדי לפתוח את הדרך, כדי לפלס דרך מבעד לחשכה. זה הטבע שלהן.
זה אותו הדבר עם הדהמה של דברי הלימוד. אם אתם יודעים איך להשתמש בה, היא משרתת מטרה. אם אתם לא משתמשים בה, היא לא תשרת שום מטרה. זה כמו שיש לכם סכין שאתם משחיזים עד שהיא חדה. אם תניחו אותה בצד בלי להשתמש בה, היא לא תשרת שום מטרה. לא משנה כמה היא חדה, אם אתם לא משתמשים בה, אם אתם מניחים אותה בצד, היא לא תשרת שום מטרה. אז לאחר שלמדתם, רצוי שתשתמשו בדברי הלימוד בשביל להפיק מהם תועלת. אם אתם לומדים אבל לא משתמשים בלימוד, זה כמו איכר שמגדל בשדה אורז אבל לא קוצר את האורז, או מגדל גינת ירק אבל לא קוטף את הירקות.
אתם צריכים קודם כל ללמוד. רק לאחר מכן כדאי לכם לחשוב על לצאת ולתרגל ביער. אתם חייבים ללמוד מהי מטרת התרגול ביער. רק לאחר מכן כדאי שתצאו לתרגל ביער. זה כמו לדעת את המטרה של לגדל אורז לפני שאתם מגדלים אורז, או את המטרה של לגדל ירקות לפני שאתם מגדלים ירקות. דעו את המטרה, את התכלית של לתרגל ביער.
השם של הפרי
הפרי שהצעתם לנזירים: אני לא יודע את השם שלו, אבל אני יודע שהטעם שלו מתוק וטעים. את זה אני יודע, אבל אני לא יודע איך קוראים לו – וזה לא באמת הכרחי. כל מה שהכרחי זה לדעת שהטעם שלו מתוק וטעים. נכון? זה באמת הכרחי. "מה השם של הפרי הזה?" זה לא באמת הכרחי. אם מישהו אומר לכם את השם שלו, אתם יכולים לזכור אותו. אבל אם אתם לא יודעים את השם, אתם יכולים להניח לעניין. אחרי הכול, העובדה שאתם יודעים את השם של הפרי לא מגבירה את המתיקות שלו או הופכת אותו למר יותר.
הידע שמגיע מהתרגול: אנחנו מתרגלים כדי שנדע. זה ידע שמבין כל הדרך פנימה. יודע כל הדרך פנימה. ברגע שאתם יודעים כל הדרך פנימה, אתם משחררים. הידע שמגיע מהתרגול, ברגע שהוא מבין כל הדרך פנימה, משחרר. הידע שמגיע מלימוד לא משחרר. הוא ממלא אותנו עד שאנחנו חנוקים לגמרי. הוא כולא אותנו עוד יותר.
לספור את השורשים הקטנים
חלק מהאנשים חייבים להמשיך לחשוב: "מהי התודעה? מהו הלב?" – כל מיני דברים. הם ממשיכים לחשוב ככה, עוד ועוד עד שהם משתגעים. הם לא מבינים כלום. אתם לא צריכים לחשוב כל כך רחוק. פשוט תשאלו את עצמכם, "מה יש לך בתוך עצמך?" יש תופעות מנטליות ותופעות פיזיות; או, יש גוף ויש תודעה. זה מספיק.
חלק מהאנשים שואלים: "שמעתי שהבודהה הבין את כל הדברים, שמעתי שהוא ידע הכול. אם כך, אם הוא ידע הכול..." הם מתרגלים את הדהמה ומתחילים להתווכח: "כמה שורשים יש לעץ?" הבודהה עונה שיש שורשים גדולים ושורשים קטנים. "אבל כמה שורשים קטנים יש לעץ?" זה מראה שהם משוגעים, נכון? הם רוצים תשובה בקשר לשורשים הקטנים: "כמה שורשים קטנים יש לעץ? כמה שורשים גדולים יש לו?" למה אתה שואל? "ובכן, הבודהה הבין את כל הדברים, נכון? הוא לבטח ידע. הוא לבטח היה צריך לדעת הכל, עד למספר השורשים הקטנים."
איזה אדם יהיה מספיק משוגע כדי לספור את כל השורשים הקטנים? אתם חושבים שהבודהה היה כזה טיפש? הוא היה אומר שיש שורשים קטנים ושורשים גדולים, וזה היה מספיק.
זה כמו לחתוך את הצמחייה כדי לפנות לעצמנו דרך מבעד ליער. אם היינו מרגישים שאנחנו צריכים לחתוך את כל העצים, את כל העצים הגדולים ואת כל העצים הקטנים, היינו מגזימים. האם היינו צריכים לכרות את כל העצים כדי לעבור דרך היער? היינו כורתים רק את העצים שיש צורך לכרות אותם כדי לפנות לעצמנו דרך. זה מספיק.
אדון א' והאות א'
כשאנחנו מדברים על הדהמה, מדובר על אסטרטגיה כדי להבין מה באמת קיים ממש כאן, זה הכול. מדובר על הנחות והשערות, אסטרטגיה. הדהמה האמיתית קיימת, אבל היא דבר שאתם לא יכולים לראות. אנחנו צריכים להיעזר בדברים אחרים כדי שנוכל להרהר לגביה.
זה כמו מורה שמלמדת את התלמידים שלה: "נניח שיש לאדון א' כמות מסוימת של כסף" אדון א' לא נמצא שם בתוך החדר, אז מה אתם עושים? אתם כותבים את האות א' על הלוח עם חתיכת גיר, ומניחים שהיא אדון א'. אבל האם באמת מדובר באדון א'? זוהי הנחה, אבל אדון א' הזה לא יכול לרוץ. אתם יכולים להשתמש באות א' ולהניח שהיא מייצגת את אדון א', ושיש לו כמות מסוימת של כסף. זה אדון א' ברמת ההנחות, אבל אתם לא יכולים לגרום לאדון א' הזה לרוץ למקום מסוים, בגלל שזו רק האות א'. זו האות א' ואנחנו יכולים להיעזר בה. זאת אסטרטגיה.
אתם חייבים להבין שאדון א' האמיתי לא באמת נמצא שם, אז אתם צריכים לכתוב את האות א' כדי לשרת את המטרה שלכם.
מה זה?
בנוגע לדהמה, זה לא שתוכלו להתעורר בגלל שמישהו אחר מספר לכם עליה. אתם כבר יודעים שאתם לא יכולים לקבל תשובות רציניות כשאתם שואלים אם הדבר הזה הוא כמו הדבר ההוא, או אם הדבר ההוא הוא כמו הדבר הזה. הנושאים האלו הם מאוד אישיים. אנחנו משוחחים על הדברים במידה מספקת, רק כדי שתוכלו להרהר.
זה כמו ילד שמעולם לא ראה דבר. הוא יוצא אל אזור כפרי ורואה תרנגול. "אבא, מה זו החיה הזו?" הוא רואה ברווז. "אבא, מה זה?" הוא רואה חזיר. "אבא, מה זה שם?" האבא מתעייף מלענות לילד. ככל שהאבא עונה יותר לשאלות שלו, כך הילד ממשיך ושואל – כי הוא אף פעם לא ראה דברים כאלו. אחרי כמה זמן האבא פשוט אומר, "אוקיי..." אם תמשיכו לענות על כל השאלות של הילד, אתם תמותו מעייפות. הילד לא מתעייף. כל דבר שהוא רואה: "מה זה? מה זה?" זה לעולם לא נגמר. בסופו של דבר האבא אומר: "כשתגדל אתה תבין את הדברים בעצמך."
זאת דרכם של הדברים בתרגול המדיטציה. אני פעם הייתי ככה. באמת שהייתי. אבל כשאתם מבינים, אין יותר שאלות כאלו. התבגרתם. אז היו נחושים להמשיך להרהר ולמדוט עד שתבינו, ואז הדברים יתחילו לחשוף את עצמם בהדרגתיות. זאת דרכם של הדברים.
המשיכו להתבונן ולשים לב לעצמכם ככל שאתם יכולים. המשיכו להתבונן ולשים לב לעצמכם ככל שאתם יכולים, כדי לראות אם אתם משקרים לעצמכם. זה מה נקרא להמשיך להתבונן ולהשגיח על עצמכם.
האיכר והקוברה
בקצרה, הדהמה מלמדת אותנו שכל סבל שמופיע, יחלוף ויעבור. זה כל הסיפור. יש רק סבל שמופיע וסבל שחולף. זה הכול, וזאת הסיבה שאנחנו סובלים. זאת הסיבה שאנחנו סוערים במעגל הנדודים הזה. למה אנחנו סוערים? בגלל שאנחנו לא מבינים את האמת הזו כפי שהיא. כשאתם לא מבינים סבל, אתם מזינים אותו, כי אתם חושבים שהוא יהיה עונג. אבל בסופו של דבר הוא מכיש אתכם, בגלל שהוא סבל.
זה כמו הסיפור על האיכר והקוברה. הקוברה שוכב קפוא וללא תזוזה בקור, והאיכר מרחם עליו. האיכר חושב: "יש בי מספיק טוב לב כדי לעזור לחיה הזו למצוא מחסה." האיכר מתנהג ככה בגלל שהוא לא מזהה במה מדובר. הוא לא מזהה שמדובר בנחש שיכול להכיש אנשים. בגלל שהאיכר לא מזהה את הנחש, הוא מרים ומחזיק אותו קרוב לחזה שלו. ברגע שהנחש מתחמם, הוא מכיש אותנו.
להתעורר לקוברה
רובנו, כשאנחנו שומעים את המילים, "להתעורר אל הדהמה", מבינים שמדובר בדבר מאוד נשגב ורחוק, ושכנראה לא נתעורר בגלגול החיים הנוכחי. ככה אנחנו מבינים את הדברים. למעשה, אם דבר מסוים הוא רע ואנחנו לא רואים בבירור שהוא רע, אז אנחנו לא יכולים לזנוח אותו. זה אומר שלא באמת התעוררנו אל הדהמה. אבל אם נקשיב, נהרהר, ונתרגל עד שנראה אותו בבירור, אנחנו לבטח נראה את החסרונות שלו. אנחנו נראה שהדבר הזה הוא רע, ולעולם לא נעז לעשות אותו שוב. לא נעז לשמור אותו כזרעים ששוב נשתול. אנחנו נהיה חייבים לזרוק אותו בגלל שראינו את הנזק שהוא גורם.
לפני כן, שמענו שהוא רע, ואפילו אמרנו שהוא רע, אבל עדיין עשינו רע. עדיין עשינו מעשים שהיו שגויים. זה היה כשעדיין לא התעוררנו אל הדהמה.
כשמישהו מתעורר אל הדהמה, זה כמו לראות קוברה, נחש ארסי שחולף לידכם בזחילה. אנחנו יודעים שהנחש הזה ארסי, ושהארס שלו מסוכן. אם הוא יכיש מישהו, האדם הזה ימות או מאוד יסבול. כשאנחנו רואים קוברה או קרייט מפוספס, אנחנו יודעים שהארס של הנחשים האלו הוא עז. כל אדם שהקוברה יכיש, לבטח ימות; אם הוא לא ימות, הוא יהיה קרוב למוות. זה אומר שאנחנו יודעים, שאנחנו מכירים את הנחש בתור מה שהוא באמת. אנחנו לא מעיזים לתפוס אותו. לא משנה מי יגיד לנו לתפוס אותו, אנחנו לא נעז לעשות את זה. זה נקרא להתעורר אל הדהמה – להתעורר לקוברה, לקרייט המפוספס. אנחנו מתעוררים לארס שלו.
זה אותו הדבר בקשר לכל צורות הרוע. אם אנחנו רואים בבירור את הנזק שהן גורמות, זה לא קשה. אנחנו יודעים ומבינים את הדברים בעצמנו. כל מה שאני מבקש מכם זה להמשיך לתרגל, להרהר, ואתם תדעו את הדברים למען עצמכם. כשתתעוררו אל הדהמה, התודעה תהיה דהמה. אתם תדעו את הדהמה.
האחריות שלנו
כשאנחנו מתרגלים, אנחנו דומים לאדם ששותל עץ. הוא יוצא לקנות את העץ, חופר בור, מניח את העץ בתוך הבור, ממלא את הבור באדמה, משקה את העץ, מזבל אותו, ושומר עליו מוגן ממזיקים. אלו הם תחומי האחריות שלנו. וכאן תחומי האחריות שלנו מסתיימים. האחריות של העץ היא לגדול. בין אם הוא יגדל במהירות או לא, אל תאלצו את זה. אם תאלצו אותו, אתם סובלים. אתם שותלים את העץ ואז חושבים: "היי. מתי העץ הזה כבר יגדל, כדי שאני אוכל לקבל ממנו כמה פירות?" ברגע שאתם מתחילים להתלונן, אתם סובלים. למה? בגלל שאתם לא מבינים את תחומי האחריות שלכם. אתם לוקחים על עצמכם את תחומי האחריות של אחרים. אתם לוקחים על עצמכם את האחריות של העץ.
העץ לא רוצה שאף אחד ייקח על עצמו את האחריות שלו. הוא יעשה את העבודה בעצמו. לאדם יש את האחריות של האדם. לבעל העץ יש את האחריות של בעל העץ: להמשיך להשקות ולזבל את העץ, להמשיך לשמור ולהגן עליו מפני מזיקים. זה התפקיד שלנו. אם אנחנו לוקחים על עצמנו את התפקיד של העץ – "אוי. לוקח לעץ המון זמן לגדול." – אנחנו מושכים אותו למעלה כדי להפוך אותו לגבוה, כדי לגרום לו לצמוח, והעץ פשוט ימות. זה לא התפקיד שלנו.
זה אותו הדבר כשאנחנו מתרגלים את כללי המוסר שלנו היטב, כשאנחנו מתרגלים ריכוז היטב: הבחנה תתעורר. אנחנו ממשיכים לעשות את זה בעקביות, בהדרגה, מתרגלים ככה, מסוגלים לחשוב ככה, שומרים על העקרון הזה בתודעה, ואנחנו יכולים להיות רגועים ונינוחים. אנחנו והעץ דואגים אחד לשני. העץ יצמח להיות בריא ויפהפה, בגלל שאנחנו מטפלים בו ושומרים עליו בעזרת התרגול שלנו. ובנוגע לאם העץ יגדל מהר או לאט, תשאירו את זה למעלות הטובות ולשלמויות שלכם. אבל אל תזניחו אותן. אתם צריכים להמשיך ולבנות את השלמויות שלכם בכל הזמנים.
לנקות את הבית
כשאתם בונים בית, אז בסופו של דבר כשאתם מסיימים והבית מוכן, רק תהליך הבנייה שלו הסתיים, נכון? הצעד הבא הוא שאתם צריכים לגור בבית ולהמשיך לנקות אותו. זה לא שאתם מסיימים לבנות את הבית ואז יכולים לנוח ולהירגע. זה בכלל לא המצב. אתם צריכים להמשיך לנקות את הבית בהמשכיות.
זה אותו הדבר כשאתם מתרגלים ריכוז. כשאתם מתרגלים ריכוז, אתם לא יכולים לחשוב שסיימתם לעשות אותו ועכשיו אתם יכולים להפסיק. אתם צריכים להשתמש במיינדפולנס ובידע שלכם כדי להיות מודעים למחשבות ולתפיסות שמעסיקות את התודעה שלכם. המחשבות והתפיסות שיפריעו ויהרסו את הריכוז שלכם. אתם חייבים להכיר ולדעת את הדברים האלו. כשאתם עומדים, הולכים, יושבים ושוכבים, אתם צריכים לשמור על המיינדפולנס שלכם בכל הזמנים.
כשאתם מסיימים לבנות בית, אתם לא יכולים להגיד שאתם הולכים פשוט לשכב ולנוח, נכון? כשהבית מתלכלך, מה אתם מתכוונים לעשות? אתם תצטרכו לשטוף ולנקות אותו, כל מיני דברים. זה אותו הדבר כשאתם מתרגלים ריכוז. זה לא קשה לגרום לתודעה להיכנס לריכוז. אבל להמשיך לשמר את הריכוז זה כן קשה.
לבנות בית זה לא קשה. תוך כמה שנים אתם מסיימים. אבל אתם צריכים להמשיך לנקות את הבית למשך הרבה, הרבה שנים. עד שהוא מתפרק. כל עוד אתם גרים בו, אתם חייבים להמשיך לנקות אותו. זאת דרכם הטבעית של הדברים.
הולך ומשתפר
כשהבחנה מופיעה, אתם יכולים לזנוח את המזהמים שלכם. תוך כדי כך שההבחנה שלכם צומחת, ההתנהגות שלכם תשתנה. אתם תזנחו את דרככם הישנות. זה כמו לצאת אל היער כדי לחפש פירות. בהתחלה אתם מוצאים פרי שהוא לא טעים במיוחד, אבל למרות שהוא מר, אתם לוקחים אותו. אתם סוחבים אותו בסל שלכם עד שאתם מוצאים פירות טובים יותר ממנו. אתם זורקים את הפירות הישנים מהסל שלכם. אתם זורקים את הישנים, כי אתם רואים שהפירות החדשים טובים יותר.
אותו דבר עם התודעה: כשאתם רואים את הנזק ואת החסרונות בדרכי ההתנהגות הישנות שלכם, אתה ממשיכים לזנוח אותן. ככל שאתם מתבוננים, כך אתם ממשיכים לזנוח. כשאתם מתרגלים, אתם חושבים: "זהו זה. זה טוב." אבל כשאתם ממשיכים לתרגל עוד ועוד – "אוי. מה שקרה אז לא היה מאוד מעודן." אז אתם זונחים אותו, גם כן.
המצפן
זה כמו שיש לכם מצפן שמורה צפונה ודרומה. אתם נכנסים אל תוך היער ולוקחים את המצפן איתכם, והוא עדיין מורה צפונה ודרומה. אבל נניח שיום אחד, אחרי שנכנסתם אל היער, אתם פותחים את המצפן שלכם ומחליטים שהחוגה שמצביעה דרומה בעצם מצביעה מערבה והחוגה שמצביעה צפונה בעצם מצביעה מזרחה.
במקרה הזה אתם צריכים להבין שזה רק עניין של החשיבה שלכם. אתם חושבים לא נכון. החוגה עדיין מצביעה צפונה ודרומה כל הזמן, אבל אתם מבינים את הדברים כך שהיא מצביעה מזרחה ומערבה. אתם "יודעים", ואתם הולכים אחרי סוג הידע הזה. אבל זה עניין של המחשבות שלכם, שאותן אתם יכולים לפוגג; עניין של התחושות שלכם, שאותן אתם יכולים לפוגג.
המצפן תמיד מורה צפונה ודרומה, צפונה ודרומה, אבל אתם מרגישים שהוא מורה מזרחה ומערבה. הטעות היא איתכם.
המליחות של מלח
בודהיזם הוא כמו מלח. מלח הוא תמיד מלוח. כל מי שאוכל אותו מגלה שהוא תמיד מלוח. מי שלא אוכל מלח לא ירגיש את המליחות שלו. באותה הדרך, בודהיזם לא יכול להתנוון או לרדת ברמתו. אנשים מתנוונים. בודהיזם לא מתנוון.
חלק מהאנשים רואים נזירים שמתנהגים בדרכים רעות והם מאשימים את הבודהיזם. זה כמו אדם שלא אוכל מלח שמתלונן שמלח הוא לא מלוח. למעשה, המליחות של המלח תמיד נמצאת שם. אם אדם כלשהו יאכל את המלח, המליחות תופיע. זאת דרכם של הדברים בקשר לבודהיזם.
זהב או עופרת?
אני אשאל אותך שאלה. נניח שיש חתיכת עופרת ששוקלת קילוגרם אחד וחתיכת זהב ששוקלת קילוגרם אחד. אם היית מבקשת מאנשים לבחור באחת מהן, באיזו הם היו בוחרים?
זה אותו הדבר עם ההחלטה של בנך להפוך לנזיר למשך כל חייו. הוא מבין שלנזירות יש ערך רב יותר. הוא רואה את העולם כולו כחתיכת עופרת חסרת ערך. זאת הסיבה שהוא לא רוצה אותו.
זה כמו שאת רוצה את הקילוגרם של הזהב ולא את הקילוגרם של העופרת. למה? כי לעופרת יש פחות ערך – או שאין לה ערך בכלל. זאת הסיבה שהחלטת לקחת את הזהב.
חשיבה של תולעי אדמה
בימינו, פחות ופחות תאילנדים מקבלים על עצמם את נדרי הנזירות. אני לא יודע למה. בין אם זה בגלל העבודה שלהם או בגלל שהעולם מתפתח, אני לא יודע. בעבר אנשים היו מקבלים על עצמם את נדרי הנזירות לפחות למשך ארבע שנים, חמש שנים. אבל עכשיו יש אנשים שהופכים לנזירים למשך שבעה ימים, חמישה עשר ימים. יש אפילו אנשים שהופכים לנזירים בבוקר ואז פושטים את הגלימה בערב. בגלל דברים כאלו הבודהיזם ייעלם.
חלק מהאנשים אומרים שאם אנשים יהפכו לנזירים כמו שאני מציע – למשך שלוש או חמש שנים – המדינה לא תתפתח. לא יישארו אנשים בבית; לא יהיו אנשים שמפרנסים את עצמם; לא נוכל לעמוד בקצב ההתקדמות של שאר העולם. אז אני אומר להם שחשיבה מהסוג הזה היא חשיבה של תולעי אדמה.
תולעי אדמה חיות בלכלוך. הן אוכלות לכלוך כבר מההתחלה. אבל למרות שהן ממשיכות לאכול, הן מפחדות שהלכלוך ייגמר להן. אז כשהן מפרישות לכלוך, הן שמות אותו לפני הראש שלהן כדי שיוכלו לאכול אותו, בגלל שהן מפחדות שייגמר להן הלכלוך. זאת חשיבה של תולעי אדמה. אנשים שחושבים שהעולם לא יתפתח, שהוא יגיע אל סופו: זאת חשיבה של תולעי אדמה.
לא גדול או קטן
הפעמון הזה, שנמצא כאן: אתה חושבים שהוא קטן או גדול?
(תלמיד שאינו נזיר עונה: "קטן, אדוני.")
קטן, אה? הוא לא גדול? באמת? ככה אתה רואה אותו? הפעמון הוא תופעה פיזית. התחושה שלך לגביו היא תופעה מנטלית. יש תופעה פיזית, ותופעה מנטלית: התודעה שלך, הכוונה שלך. תאווה יכולה לרצות לגרום לפעמון הזה להיות גדול יותר ממש עכשיו, או קטן יותר ממש עכשיו.
כל אחד מכם שיושב כאן: כשאתם מסתכלים על הפעמון הזה, קשה לכם לענות. אתם לא יודעים אם הפעמון קטן או גדול, בגלל שאין לידו דבר נוסף שאפשר למדוד את הפעמון ביחס אליו. אם תניחו כאן קערת נדבות, ממש ליד הפעמון, אתם תראו שהפעמון קטן. הוא כבר לא גדול. אבל אם אין לידו קערת נדבות, הפעמון גדול. למה זה ככה? כל מי שאומר שהפעמון קטן רוצה שהפעמון יהיה גדול יותר ממה שהוא, ולכן הפעמון קַטֵן. אבל למעשה, אם הפעמון נמצא כאן לבדו, הוא לא גדול ולא קטן. הוא פשוט בגודל שלו, לכשעצמו. מה הופך אותו לגדול או קטן מלבד תאווה? התשוקה שהפעמון יהיה קטן או גדול יותר. הפעמון, לכשעצמו, הוא לא גדול או קטן. הוא פשוט כפי שהוא.
למה
כשאנחנו מבינים שהתנועות של התודעה מוכרחות להיות כפי שהן לכשעצמן, אז הן כפי שהן לכשעצמן. זאת דרכם. הן לא שואלות אף אחד "למה". הבעיה היא שאנחנו ננעלים על דברים. זה כמו מים זורמים. הם זורמים לאורך נתיב המים שלהם. אם אתם נאחזים בהם, שואלים למה הם זורמים, אתם מעוררים סבל. אם אתם מבינים שהמים זורמים בתואם עם העניינים שלהם, אין סבל.
להחזיק בכלב
גם כשאתם רואים שדבר מסוים הוא נכון, אתם לא יכולים להיאחז בו. זה כמו כלב: נסו להחזיק ברגל של כלב בלי לשחרר אותה, והוא יסתובב וינשוך אתכם. או נחש: נסו להחזיק בזנב שלו, לתפוס בזנב בלי לשחרר. הוא פשוט יכיש אתכם. אז אל תאחזו. שחררו אותו. הניחו לו.
זה אותו הדבר בקשר למוסכמות. אנחנו פועלים בתואם עם מוסכמות, אבל מלמדים אותנו לא להחזיק בהן. לא לתפוס אותן. הן קיימות בשביל שנוכל להשתמש בהן, כדי לספק לנו נוחות, כדי שנוכל לחיות. המוסכמות לא קיימות כדי להיאחז בהן, להינעל עליהן עד לנקודה שבה מתח וסבל מתעוררים. הדברים שאתם מבינים שהם נכונים: אם תינעלו עליהם, אתם מפרידים את התודעה שלכם לשני חלקים – בגלל שההשקפות שלכם הפכו לשגויות.
כשהדבורים עוזבות את הכוורת
כשאנחנו רואים רֵיקוּת, מלך המוות לא יכול לתפוס אותנו. המוות לא יכול להגיע אלינו. למה? מפני שאין "אנחנו". יש רק ערמות של צורה, ערמות של תחושות, ערמות של תפיסות, ערמות של מבנים מנטליים, ערמות של מודעות, זה הכול. אז איפה האדם? כמו כוורת הדבורים שנמצאת שם: אם כל הדבורים עוזבות את הכוורת ואתם מנסים לקחת אותה, האם תוכלו לגעת בדבורים? לא, בגלל שהכוורת ריקה. אתם תוכלו לגעת רק בשעווה של הדבורים. אתם לא יודעים להיכן כל הדבורים עפו, בגלל שהן כבר לא גרות שם.
ככה הבודהה לימד. תוציאו את ההשקפות שלכם מחוץ ל-"אני" בדרך כזו, ולא יישארו לכם שאלות. ולא רק שלא יישארו לכם שאלות, גם אין תשובות. אין שאלות. אין מי שיענה לשאלות. זאת הנקודה שבה כל הדברים מגיעים לסיום. נגמרים. אתם יודעים איך זה כשהדברים נגמרים? המשמעות של "נגמרים" היא שאין שם דבר.
לאכול מסיר הצואה
המשמעות של לראות את הדברים כריקים היא לראות שאין שם דבר. אתם רואים שהמרקקה הזו נמצאת כאן, אתם רואים כוס וצלחת, והכוס והצלחת נמצאות כאן. זה לא שהן לא כאן, אבל הן כאן בריקות שלהן. הן ריקות.
אם תשאלו את המרקקה הזו מה היא, היא לא תענה לכם – כי היא אינה דבר. אתם יכולים לקרוא לה מרקקה, אבל זאת רק ההנחה שלכם, רק מוסכמה. או שאתם יכולים לקרוא לה סיר – עדיין, זאת רק הנחה שהנחתם. הממשות שלה היא שהמרקקה אינה דבר. אבל אנחנו נתפסים ונאחזים בה בחוזקה.
אני אתן לכם דוגמה. נניח שיש שתי קבוצות של אנשים: קבוצה אחת אינטליגנטית, והקבוצה האחרת טיפשה. הם יוצאים לקנות דברים בשוק. האנשים בקבוצה הטיפשה לא מבינים כלום, אז הם קונים סיר שמיועד לעשיית צרכים ומבשלים בו אורז – בגלל שהם לא מבינים כלום. האנשים בקבוצה האינטליגנטית רואים את זה ונגעלים – "איך הם מסוגלים להשתמש בסיר לעשיית צרכים בשביל להכין אורז? זה מגעיל."
למה הם חושבים שזה מגעיל? הסיר לעשיית הצרכים הוא חדש לגמרי; אף פעם לא השתמשו בו, הוא כמו סיר רגיל. הוא עדיין נקי. אז למה הם נגעלים ממנו? בגלל שהם נאחזים ברעיון שהוא סיר לעשיית צרכים, זה הכול. למעשה, הוא פשוט סיר רגיל. הם סובלים ונגעלים בגלל שהם נאחזים ברעיונות שיש להם לגביו.
אז בקשר לשתי קבוצות האנשים האלו, איזו קבוצה היא באמת אינטליגנטית? איזו קבוצה היא באמת טיפשה? הסיר הוא רק חפץ, סיר רגיל שאנחנו מניחים שהוא מיועד לעשיית צרכים, אז אנשים נגעלים ממנו. אם תשימו בו רוטב קארי, הם ייגעלו. שימו בו אורז והם ייגעלו – בגלל ההשקפות המוטעות שלהם, תקועים על הנחות ומוסכמות.
חלקי הסכין
הסכין הזו שמונחת כאן: יש לה את קצה הלהב שלה, יש לה את החלק האחורי של הלהב שלה, יש לה את הידית שלה – כל החלקים שלה. כשאתם מרימים אותה, האם אתם יכולים להרים רק את קצה הלהב? האם אתם יכולים להרים רק את החלק האחורי של הלהב? רק את הידית? הידית היא הידית של הסכין. החלק האחורי של הלהב הוא החלק האחורי של להב הסכין. קצה הלהב הוא קצה הלהב של הסכין. כשאתם מרימים את הסכין, אתם מרימים את הידית שלה, את החלק האחורי שלה, וגם את קצה הלהב שלה. האם הסכין יכולה להפריד ולהסיר רק את קצה הלהב שלה עבורכם?
זאת דוגמה. כשאתם מנסים לקחת רק את מה שטוב, מה שרע מגיע ביחד איתו. אתם רוצים לזרוק את מה שרע ולקחת רק את מה שטוב. אתם לא לומדים לגבי הדברים שאינם טובים או רעים. כשזה המצב, אתם לא מגיעים אל סופם של הדברים. כשאתם לוקחים את מה שטוב, מה שרע מגיע ביחד איתו. הם ממשיכים להגיע יחד. אם אתם רוצים עונג, כאב מגיע ביחד איתו. הם מחוברים.
לדעת את הביניים
זה כמו לעלות אל הגג או לרדת אל הרצפה. כשמישהו מטפס למעלה, הוא עולה אל הגג. כשהוא יורד למטה, הוא יורד אל הרצפה. אם הוא שוב פעם מטפס אל הגג ואז נופל למטה, הוא נופל אל אותה הרצפה.
רוב האנשים מבינים רק את זה. אף אחד לא יודע להיות בין הדברים, בגלל שאין דבר שביחס אליו אפשר למדוד את זה. כאשר אומרים שבין הדברים אין מצב של התהוות, אנחנו לא יכולים להצביע על כך. אנחנו לא יכולים להצביע על כך, בגלל שאין דבר שיכול לסמן את המצב הזה.
השאלות שאנחנו צריכים לענות עליהן הן שאלות של התרגול. ברוב המקרים, תלמידים רוצים לדעת כיצד סגולות וחסדים נראים, כיצד רוע נראה, כמה עלים יש על עץ, כמה שורשים יש לו. אם אתם רוצים לדעת דברים כאלו, הבודהה ככל הנראה היה אומר שאתם טיפשים – בגלל שכל מה שאתם באמת צריכים לדעת ולהבין זה רק עלה אחד. כל העלים על עץ הגומי הם זהים לגמרי. אותו הדבר בקשר לכל השורשים: כל מה שאתם צריכים לראות זה רק שורש אחד.
זה אותו הדבר עם להכיר ולדעת אנשים אחרים. אם אתם באמת מכירים את עצמכם, זה מספיק. אתם מכירים את כל האנשים בעולם.
כאשר הבקתה מוכנה
אני רוצה שלכולנו תהיה עמידות – שנהיה מסוגלים לעמוד בדברים עד שאין עוד עמידות. במילים אחרות, כשאתם רואים את האמת, באותו הרגע, אתם משחררים. כשאתם משחררים, אתם רואים שלום פנימי מתעורר. כאשר שלום פנימי מתעורר, אתם לא צריכים לתרגל – בגלל שסיימתם לתרגל.
זה כמו בקתה. לפני כן, היא הייתה עץ, אבל התעוררה בעיה שהצריכה בנייה של בקתה. העץ נחתך ועוצב בגלל שעדיין הייתה סיבה לבנות את הבקתה. ברגע שסיימנו לבנות את הבקתה, ציפינו אותה בלכה והצענו אותה למכירה, אין צורך לעשות דבר נוסף. זה נגמר בדיוק שם, בבקתה.
לפני כן, הבקתה הזו הייתה עץ; עכשיו, היא בקתה יפהפייה. אנחנו יכולים להגיד שדבר שלא היה יפה בעבר, הפך להיות דבר יפה.
זה אותו הדבר בקשר לכולנו. כולנו היינו אנשים מן השורה, אנשים רגילים. ולא רק אנחנו – אפילו הבודהה היה בדיוק אותו הדבר. הוא התחיל מבורות. ככה הוא הצליח להבין ולדעת את הדברים. בכל מקום שבו יש לכלוך, יש ניקיון בדיוק שם. כשאתם מנקים את הנקודה המלוכלכת, הניקיון לא מופיע בשום מקום אחר. בכל מקום שבו יש הפרעה ואי שקט, יש שלום בדיוק שם. בכל מקום שבו יש שגיאה, יש נכונות בדיוק שם. הן יחד, שתיהן, בדיוק שם. בכל מקום שבו יש תאווה, דחייה ואשליה – יש חוסר תאווה, חוסר דחייה וחוסר אשליה בדיוק שם.
העניין הוא שלנו
בסופו של דבר, דברי הלימוד נגמרים. כשאתם יודעים את הסיבות, אתם משחררים את הסיבות. כשאתם יודעים את התוצאות, אתם משחררים את התוצאות. אז היכן תישארו? מעל לסיבות ומעבר לתוצאות. מעל ללידה ומעבר למוות. זה המקום שבו אתם נשארים. אתם נשארים במקום שבו כל הדברים מסתיימים. במקום שבו כל הדברים נגמרים. התודעה נמצאת בשלום, הרחק מסיבות ותוצאות; בשלום, הרחק מלידה ומוות; בשלום, הרחק מעונג וכאב. היא נשארת בשלום ככה. אין סיבות ותוצאות בדיוק שם.
ברגע שאתם נמצאים מעל לסיבות ומעבר לתוצאות, זאת נקודת הסיום של הדבר שאנחנו מתרגלים. אנחנו מכוונים היישר לשם. זאת הסיבה שהבודהה לימד עד הנקודה הזו. לאחר מכן, הדבר שאנחנו מתרגלים הוא עניין שלנו. המקום שאליו אנחנו ממשיכים ללכת הוא עניין שלנו. הבודהה לימד רק עד הנקודה הזו.
יש לו סירה ומשוט, והוא נותן לנו אותם: את הסירה וגם את המשוט. אם נחתור בעזרת המשוט, הסירה תתקדם. אם לא נחתור בעזרתו, הסירה תישאר היכן שהיא נמצאת. זה עניין שלנו.
בתוך הכלוב
בין שאנחנו שמחים או עצובים, מרגישים עונג או כאב, בוכים או שרים, כל עוד אנחנו נמצאים בעולם הזה, הדברים האלו מתרחשים בתוך כלוב. אנחנו לא נמלטים מהכלוב. גם אם אנחנו עשירים, אנחנו בתוך כלוב. אם אנחנו עניים, אנחנו בכלוב. אם אנחנו בוכים, אנחנו בכלוב. אם אנחנו רוקדים, אנחנו רוקדים בתוך כלוב. איזה כלוב? הכלוב של לידה, זִקְנָה, מחלה ומוות.
זה כמו יונת שיר שאנחנו מחזיקים בבית שלנו. אנחנו מקשיבים לשירה שלה ומהללים אותה. "כמה יפה, הצליל של היונה שלי! ליונה שלי יש צליל נמוך. ליונה שלי יש צליל גבוה" – וכך הלאה. אנחנו אף פעם לא שואלים את היונה אם טוב לה או לא. אנחנו נותנים לה לאכול אורז ולשתות מים, אבל הכל קורה בתוך הכלוב. ולמרות זאת אנחנו חושבים שהיונה מסופקת.
האם אי פעם עצרנו לחשוב: אם מישהו היה נותן לנו אורז ומים ושם אותנו בתוך כלוב, האם היינו שמחים? באותו האופן, אנחנו כלואים בעולם הזה. "זה שלי, יש לי את זה, אין לי את זה" – כל מיני דברים. אבל אנחנו לא מבינים את המצב שלנו. למעשה, אנחנו אוספים מתחים וסבל לעצמנו בגלל שאנחנו לא מתבוננים לעומק אל תוך עצמנו, באותו האופן שאנחנו לא מתבוננים לעומק אל תוך היונה. זה נראה שהיא חיה בנוחות. היא יכולה לאכול אורז ולשתות מים, ואנחנו חושבים שהיא שמחה.
אותו הדבר איתנו: למרות שאנחנו חיים בעונג ונוחות קיצוניים, ברגע שאנחנו נולדים, לאחר מכן אנחנו מוכרחים להזדקן; כשאנחנו מזדקנים, לאחר מכן אנחנו מוכרחים לחלות; כשאנחנו חולים, לאחר מכן אנחנו מוכרחים למות. זה סבל. זאת הדרך שבה אנחנו סובלים.
למלא את הכוס
הדרך שבה אנשים חושבים לאחר שהם נולדים, היא שברגע שהם נולדים הם לא רוצים למות. האם זאת הדרך הנכונה לחשוב? קחו את הכוס הזו לדוגמה. אם אנחנו מוזגים לתוכה מים אבל אנחנו לא רוצים שהיא תהיה מלאה – אנחנו ממשיכים למזוג לתוכה מים אבל עדיין לא רוצים שהיא תהיה מלאה – האם נוכל לקבל את מה שאנחנו רוצים?
זה אותו הדבר לגבי אנשים לאחר שהם נולדים. ברגע שהם נולדים, הם לא רוצים למות. האם חשיבה כזו היא נכונה? אם הדברים באמת היו ככה, אם כולם היו נולדים אבל לא היו מוכרחים למות, היינו סובלים יותר ממה שאנחנו סובלים כרגע. אם כל מי שנולד אל העולם הזה אף פעם לא היה נפטר, היינו אוכלים את החרא אחד של השני. להיכן היינו בורחים?
זה כמו המים שבתוך הכוס הזו: האם אתם יכולים להמשיך למזוג מים אל תוך הכוס ועדיין לרצות שהיא לא תהיה מלאה? זאת דרכם של הדברים בקשר לעולם. קבלו פרספקטיבה לגבי הדברים. אתם לא יכולים לרצות לא למות. זאת מוכרחה להיות דרכם של הדברים.
קשובים למוות
אם הייתם עוברים על החוק, ובעוד שבעה ימים הרשויות היו מוציאות אתכם להורג, איך הייתם מרגישים? אם היו שופטים אתכם למוות, ובעוד שבעה ימים היו מתכוונים להוציא אתכם להורג, מה הייתם עושים? אני רוצה שתחשבו על הנושא הזה. כמו שאתם עכשיו, כבר שפטו אתכם למוות, אתם פשוט לא יודעים כמה ימים עדיין נשארו לכם. יכול להיות שנשארו לכם פחות משבעה ימים. האם אתם יכולים לקבל תחושה בקשר לזה? להרגיש את זה? כבר שפטו אתכם למוות. הם מתכוונים להוציא אתכם להורג, אבל אם אתם לא יודעים מזה, אתם לא מרגישים כלום. אבל אם הייתם עוברים על החוק והרשויות היו תופסות ודנות אתכם למוות בעוד שבעה ימים – אוי, אז ממש הייתם סובלים.
זה מיינדפולנס למוות. המוות עומד להוציא אתכם להורג בעוד יום או יומיים. כשאתם לא מודעים לכך, אתם נרגעים. אתה חייבים לחשוב בדרך הזו כדי לעורר את האמונה הנחוצה לתרגל את הדהמה. זאת הסיבה שהבודהה רצה שתתרגלו מיינדפולנס למוות בכל הזמנים. בדרך כלל, כשאתם חושבים על המוות, זה מפחיד אתכם, אז אתם לא רוצים לחשוב עליו. כשזה המצב, איך תוכלו לא להיות טיפשים? כבר נפלתם אל תוך המצב הזה, אבל אין לכם תחושה לגבי עצמכם. אז אתם נרגעים. אבל אם תחזרו לחושים שלכם ותהרהרו על המוות בכל הזמנים, אתם תמהרו לעשות את המאמץ כדי להימלט מסכנה.
איך אתם יכולים פשוט לשבת שם? הייתם עוברים על החוק ועוד שבעה ימים היו מתכננים להוציא אתכם להורג, האם הייתם יכולים לקחת את הדברים בקלות ולהירגע? הייתם חייבים להזדרז ולמצוא דרך החוצה.