top of page

 

לאכול את הקרס

כשאנשים שרויים באשליה, הם רואים, מתוך האשליה, ששיער ראש, שיער גוף, ציפורניים, שיניים ועור הם דברים נפלאים. יפהפיים. זה כמו דג שנוגס בקרס. בין שהוא נוגס בקרס או נוגס בפיתיון, הוא לא יודע. הוא רוצה לנגוס בפיתיון, אבל מה שנכנס לפה שלו זה הקרס, שתופס את הפה שלו כך שהדג לא יכול לברוח. לא משנה כמה הוא רוצה לברוח, הוא לא יכול. הוא תקוע.

 

זה אותו הדבר לגבינו: כשאנחנו רואים שיער ראש, שיער גוף, ציפורניים, שיניים ועור, אנחנו אוהבים אותם. אנחנו נשבים בקסמם – ואנחנו כבר תפוסים בקרס שלהם. עד שאנחנו מצליחים להבין מה קרה, הקרס כבר תפוס בתוך הפה שלנו. זה קשה להשתחרר. אם אנחנו חושבים לעזוב את הבית שלנו כדי לקבל הסמכה כנזירים, אנחנו דואגים בקשר לילדים שלנו, לרכוש שלנו – דואגים בקשר לכל מיני דברים. ולכן אנחנו לא עוזבים. אנחנו נשארים ממש שם עד שאנחנו מתים. המשמעות של זה היא שהקרס תפס אותנו בפה. אנחנו לא יודעים ולכן אנחנו שרויים באשליה – כמו הדג ששרוי באשליה ולא יודע מה הפיתיון ומה הקרס. אם הוא באמת היה מכיר את הקרס, יודע אותו, הוא לא היה אוכל אותו. הוא היה אוכל רק את הפיתיון.

הסיבה שאנחנו תקועים בעולם היא בגלל חמשת הדברים האלה. הם "יפהפיים". הם "נפלאים". אנחנו אוהבים את הדברים האלו; אנחנו נכנעים להם עד שאנחנו מתים. למעשה, אין בהם ממש. זה רק מקרה של קרס שתופסת את הפה של הדג, זה הכול. קחו את זה וחשבו על כך בזהירות.

העץ בזרע

סמאדהי15 (samadhi) הוא ריכוז מוצק ואיתן. אם אתם איתנים בתרגול שלכם, זה סוג של ריכוז, אבל זה עדיין לא נותן לכם את הפרי. זה עדיין רק הפרח – אבל מתוך הפרח מגיע הפרי, קטן או גדול. הפוטנציאל שיש לאנשים הוא לא זהה. דברים שקבורים בפנים, אנחנו עדיין לא רואים אותם. כמו זרע של עץ הג'אקפרוט: נניח שאתם אוכלים מעט ג'אקפרוט ומוציאים ממנו את הזרע. כשאתם עושים את זה, אתם מוציאים עץ ג'אקפרוט שלם, אבל באותו הרגע, אתם לא רואים את זה. אתם עדיין לא יודעים את זה. אפילו אם תבקעו את הזרע, אתם עדיין לא תראו את העץ, מפני שהוא מעודן. כשאתם לא רואים אותו, אתם מרגישים שאין עץ בתוך הזרע. למה? כי הזרע עדיין לא עורבב עם הדברים הנכונים. אם תיטעו זרע של עץ הג'אקפרוט באדמה, אז הוא יתחיל לצמוח. עלים יופיעו. ענפים יופיעו. הם יהפכו להיות גדולים יותר ויותר. פרחים יופיעו. פירות קטנים יופיעו. פירות גדולים יופיעו. פירות בשלים יופיעו. אבל כל עוד הזרע הוא רק זרע, אתם לא יכולים להצביע על הדברים האלו בתוך הזרע. זאת הסיבה שאנשים בכלל לא מביעים עניין.

כשאתם מודטים, אתם מרימים מנגו – ואתם מרימים את כל עץ המנגו. זה אותו הדבר כמו להרים זרע של עץ הג'אקפרוט אבל בלי לראות את העץ בזרע. מה עומד בדרככם ומפריע לכם לראות את העץ? הטעם המתוק של בשר הפרי מפריע. הטעם המר מפריע. עדיין לא עשינו את דרכנו אל תוך עץ הג'אקפרוט שנמצא בתוך הזרע. כל מה שאנחנו יכולים לראות זה שהבשר של הפרי הוא מתוק: הוא מאוד טעים. כל הדברים האלה חוסמים את הדרך. מונעים מאיתנו לראות את עץ הג'אקפרוט בתוך זרע הג'אקפרוט.

זה אותו הדבר לגבינו כשאנחנו מתרגלים. אנחנו יושבים על ראש הדהמה. אנחנו שוכבים על גבי הדהמה. אנחנו נוטעים את רגלינו על הדהמה עם כל צעד – אבל אנחנו לא יודעים שאנחנו דורכים על דהמה.

לרוץ במעגלים

כשאתם חיים לבדכם, אתם עדיין יכול להיות טיפשים. אתם עדיין יכולים לסבול. כשאתם חיים עם הרבה אנשים, אתם יכולים להיות טיפשים ולסבול. זה כמו לשלשת של תרנגולות. אם אתם מחזיקים אותה כשאתם לבד, היא מסריחה. אם אתם מחזיקים אותה ביחד עם עוד הרבה אנשים, היא מסריחה.

במובן מסוים זה נכון לחשוב שלגור ביחד עם הרבה אנשים זה לא מצב שקט, אבל לגור עם הרבה אנשים זה מצב שיכול לעורר הרבה תובנה והבחנה. אני עצמי השגתי המון הבחנה מכך שיש לי הרבה תלמידים. כשהרבה אנשים עם הרבה רעיונות והרבה חוויות מתאספים יחד, זה חייב לעורר כוחות חזקים וגדולים יותר של עמידות. יש לי כוח סבל. אני יכול להמשיך ולהרהר על הדברים. זה הכול לטובה.

מחזורי הלידה והמוות ממשיכים להסתובב – אז איך תוכלו להמשיך לרדוף אחריהם? אם הם יאיצו, האם תוכלו להדביק את הקצב? רק עימדו במקום אחד, והם ימשיכו להסתובב סביבכם בכוחות עצמם. זה כמו בובה על חוט שרצה סביב וסביב במעגלים. אתם עומדים בדיוק באמצע, ואתם תראו אותה בכל פעם שהיא חולפת על פניכם בריצה. אתם לא חייבים להתחיל לרוץ אחריה.

להרים את הקערה

ממה מגיעים מתח וסבל? זה כמו להרים את הקערה הזו ולהרגיש שהיא כבדה. אם אתם מניחים אותה, היא כבר לא כבדה. כל עוד תמשיכו להרים אותה, היא שוב כבדה. אז ממה הכבדות הזו מגיעה? אנחנו מרגישים כבדים בגלל שאנחנו מרימים את הדבר הזה. אז אנחנו מניחים את הקערה. אנחנו מניחים את הסיבה לכבדות, ואנחנו קלים. נכון? דעו מתח. דעו את הסיבה למתח. דעו את הפסקת המתח. דעו את דרך התרגול שמובילה אל הפסקת המתח. זה כל מה שאתם עושים. פשוט הניחו לסיבה, והמתח והסבל ייפסקו. זהו התרגול.

כשאנחנו מתחילים את דרכנו, אנחנו לא מבינים כלום. אנחנו מרימים את זה, וזה באמת מרגיש כבד. למה זה כבד? אנחנו לא מבינים. למה זה כבד? בגלל שהאדם ההוא התנהג אלינו ביהירות; בגלל שהאדם הזה העביר עלינו ביקורת. כל מיני דברים. אנחנו לא מבינים מה אנחנו מחזיקים בידיים שלנו. אבל אם נניח לדברים ונישאר שקטים ודוממים, אנחנו לא כבדים. רואים? אנחנו לא סובלים בגלל שאנחנו לא מרימים כלום. זה כל העניין בתרגול שלנו.

תראה בעצמך

עכשיו שהגעתם לכאן למנזר, אין לכם יותר ספקות כיצד מנזר פה פונג (Paa Pong) נראה או היכן הוא נמצא. זה בגלל שכבר ראיתם אותו בעצמכם. כל עוד לא ראיתם את המנזר בעצמכם, אתם חייבים להמשיך לשאול אנשים אחרים. תמשיכו לשאול ככה עד שתמותו, ואתם עדיין לא תכירו את מנזר פה פונג. למה? בגלל שכל מה שאתם יודעים זה מה שאנשים אחרים אמרו. האם אתם יודעים משהו לגביו? אתם יודעים, אבל זה לא ברור. הידע שלכם לא מגיע למנזר. זאת הסיבה שיש עדיין שאלות.

זוהי הסיבה שהבודהה לימד אותנו למדוט כדי שנוכל לראות את הדברים בבירור עבור עצמנו. כל עוד אתם מאמינים למה שאנשים אחרים אומרים, הבודהה אומר שאתם עדיין טיפשים.

על העיוורון

 

העניין הזה עם ניבאנה: הבודהה מתאר אותה בדרך שאינה ברורה בגלל שאין דרך שבה תוכלו לתאר אותה בבירור. זה כמו לדבר עם אדם עיוור לגמרי. נסו לתאר לו צבע בדרך שהיא ברורה. דבר ממש צהוב: לכו שאלו אדם עיוור אם הוא יודע איך הדבר הזה נראה. ככל שתנסו לתאר אותו, ככה הוא יבין פחות.

אז איך אתם פותרים את הבעיה? אתם צריכים לקחת צעד אחורנית ולהתמקד בסיבה: "מדוע אתה עיוור?" אתם תפיקו יותר תועלת מלדבר על איך לרפא את המחלה בעיניים שלו. ברגע שהעיניים שלו יהיו טובות, אתם לא תצטרכו ללמד אותו על אדום או ירוק. הוא יבין בעצמו.

לשבת עם קוברה

 

היפכו את התודעה לקשובה ושימרו עליה מודעת בכל הזמנים. הבעיה היא איך לשמור עליה מודעת. נניח שיש לכם אזור בגודל של כשלושה מטרים רבועים ואתם יושבים בתוכו. ויש נחש קוברה גדול שנמצא שם, גם כן. מה יהיה המצב של התודעה שלכם במקרה כזה? בגלל שאתם לא בוטחים בקוברה, בגלל שהוא ארסי, אתם לא תעזו לשכב. אתם לא תעזו להיות ישנוניים. למה? כי אתם מפחדים מהקוברה.

כשאתם מבינים את הדברים בדרך הזו, המודעות שלכם תהפוך להיות הרבה יותר צלולה.

חובתך

 

חובתנו היא לנטוע עץ, להשקות אותו ולדשן אותו, זה הכל. אם העץ יצמח מהר או לאט, זאת לא החובה שלנו. זוהי חובתו של העץ. אתם יכולים לבלות את הזמן בלהתלונן על זה עד יום מותכם, אבל זה לא ייתן לכם את מה שאתם רוצים. להיכן המחשבות שלכם הולכות? "אולי הקרקע כאן לא טובה." אז אתם עוקרים את העץ. השורשים שלו רק התחילו לצמוח, אבל עכשיו הם קרועים. אתם ממשיכים למשוך את העץ החוצה, שוב ושוב, עד שבסופו של דבר הוא מת. למה אתם רוצים שהוא יגדל מהר? התשוקה שלכם שהוא יגדל מהר היא תאווה. התשוקה שהוא יגדל באיטיות היא תאווה.

האם אתם מתכוונים ללכת בעקבות התאווה שלכם, או האם אתם מתכוונים ללכת בעקבות הבודהה? תחשבו על זה מדי יום. מה אתם עושים? למה אתה עושים את זה? אם אתם לא רגועים ונינוחים כשאתם עושים את זה, אתם עושים את זה עם תאווה. אם תשחררו, אם תניחו לדברים, אתם תעשו את התרגול כשאתם מרגישים עצלנים; אתם תעשו אותו כשאתם מרגישים חרוצים ופעלתנים. אבל כאן אתם לא עושים את התרגול כשאתם מרגישים עצלנים. אתם עושים אותו רק כשאתה מרגישים חרוצים ופעלתנים. זה תרגול שהולך בעקבות התאווה שלכם. מתי אתם מתכוונים לתרגל הליכה בעקבות הבודהה?

העכביש

 

כשאנחנו מודעים וקשובים, אנחנו כמו עכביש שטווה את קוריו. הוא מותח את הקורים באוויר, מצד לצד, ואז שם את עצמו במרכז. שקט. דומם. ללא תזוזה. קשוב. אם זבוב או דבורה עפים לעברו ונוגעים ברשת, העכביש יודע. הוא קם ורץ החוצה כדי לתפוס את החרק ולהפוך אותו למזון. לאחר שהעכביש תפס את המזון שלו, הוא ממהר בחזרה אל העמדה המקורית שלו. הוא הופך את עצמו לשקט וערני. קשוב. הוא יודע מתי משהו עומד לגעת ברשת. ברגע שמשהו נוגע ברשת, הוא כבר ער – בגלל שהוא חי עם מיינדפולנס.

העכביש הוא כמו התודעה שלנו. התודעה נמצאת במרכז ספרת החושים: עיניים, אוזניים, אף, לשון, גוף, ותודעה. זאת דרכם של הדברים אצל אדם שמתרגל. אם אנחנו זהירים, ערניים ומרוסנים, אנחנו נלמד להכיר את עצמנו. אנחנו נלמד להכיר את התודעה: מה היא עושה ובאיזו דרך היא עושה את זה.

דרך בטבע הפראי

 

לאמן את התודעה זה משהו שאנחנו מוכרחים לעשות. כשאתם מאמנים את התודעה לאורך זמן, זה כמו לסלול דרך אל תוך הטבע הפראי. בהתחלה, אתם צועדים בטבע הפראי, אבל אם תמשיכו לצעוד לאורך אותה הדרך כל יום, כל יום, הדרך משתנה בהדרגה. העפר נהיה קשה יותר. הגדמים נשחקים, משתטחים, והדרך הופכת למקום שקל לצעוד בו.

כבישים לחלוף על פניהם

 

כשאתם מגיעים למנזר נוֹנג פה פונג, יש כבישים שחוצים את הדרך שלכם. אבל הכבישים האלו לא חשובים. אתם פשוט עוקפים אותם וחולפים על פניהם, כי אתם לא רוצים אותם. אותו הדבר לגבי כל העיסוקים האחרים בעולם: אנחנו רוצים שהתודעה תרגע ותהיה שקטה אבל אז אנחנו שוב מכניסים לתוכה התעסקויות מטרידות כדי לבלגן אותה. אם אנחנו מבינים שההתעסקויות האלה הן רק כבישים שיש לחלוף על פניהם, אנחנו חולפים על פניהם ועוקפים אותם בלי להקדיש להם תשומת לב בכלל.

זאת המשמעות של לחתוך ולסלק התעסקויות. לדוגמה, "כשהתודעה שקטה, מה היא תדע ותכיר? מה היא תראה?" חתכו וסלקו את המחשבות האלה. הן רק חוסמות ומבלבלות את הדרך שלכם.

שני דברים שונים

 

אם אתם יושבים לתרגל במקום מסוים וצלילים ממש מרגיזים אתכם, אתם עוזבים את המקום הזה ומוצאים מקום אחר שהוא שקט. אבל אם ישנם צלילים במקום ההוא, אתם שוב פעם מתרגזים. זה ככה בגלל שהידע שלכם מגיע מתפיסות. אתם לא יודעים בתואם עם האמת. האמת היא שאתם חיים עם צלילים, וצלילים חיים איתכם, ואין בעיות, בגלל שאתם שני דברים שונים. אני אתן לכם דוגמה: אם אתם מרימים את החפץ הזה, הוא כבד. אם אתם מניחים אותו, הוא לא כבד.

למה הוא כבד? כי אתם מרימים אותו. למה הוא קל כשאתם מניחים אותו? כי אתם לא מרימים אותו. "להרים אותו" זה רק עניין של להיאחז ברעיון שהרעש מפריע לכם. אם אתם חושבים בדרך כזו, אתם מתעצבנים. נניח שהחפץ הזה שוקל קילוגרם אחד. אם אתם משאירים אותו שם, הוא שוקל רק קילוגרם.

זה אותו הדבר עם צלילים. אם אתם מניחים לצלילים לנפשם, הם לא יפריעו לכם – כי אתם לא נאחזים בהם.

דע והכר את כולם

 

מראות, צלילים, ריחות, טעמים, כל דבר: כשאתם יודעים ומכירים אחד מהם, אתם יודעים מכירים את כולם. לכולם יש את אותם המאפיינים. זה קצת כמו לזהות אלו מאפיינים יש לתרנגולת הזו. כל מה שאתם צריכים לעשות זה ללמוד לזהות תרנגולת אחת. לאחר מכן, כשאתם הולכים למחוזות אחרים ומוצאים חיות אחרות כאלה, אתם תדעו שהן כולן כמו התרנגולת הזו. אתם לא צריכים להתאמץ לזכור שהתרנגולות האחרות שראיתם הן לא ברווזים. הן תרנגולות. אתם בטוחים בקשר לעניין.

כשאתם יושבים במדיטציה וצליל מופיע, זה לא שהצליל מפריע לכם. כשהמודעות הזו עולה, אתם מפריעים לצליל. זה המקום שבו אתם צריכים לפתור את הבעיה. הבחנה תופיע ותעלה בהדרגה. בהדרגה, אתם מהרהרים ושופטים את הדברים עבור עצמכם. בכל פעם שאתם נתפסים, אתם פותרים את הבעיה ממש שם.

האחריות שלכם כשאתם מתרגלים ריכוז לא דורשת מכם לעשות הרבה. שמרו על התודעה אחת. דעו והכירו את הנשימה נכנסת, את הנשימה יוצאת. כשאתם מתחילים לדאוג בקשר למשהו אחר, התמקדו שוב בנשימה. כשאתם מתבלבלים בקשר לנשימה, לא יודעים אם היא נכנסת פנימה או יוצאת החוצה, בססו את המיינדפולנס שלכם בכל פעם מחדש.

להיהרג על ידי התודעה

 

התודעה היא דבר ממש חשוב. היא יכולה להרוג אתכם, או להציל אתכם מסכנות. אנחנו יכולים לראות את זה בחיות פראיות שאנחנו מאלפים. תרנגולות בר, לדוגמה, ממש מפחדות מאנשים. אם אתם מסתערים על אחת ומחזיקים אותה כדי להסתכל עליה כמו שצריך, היא תמות. מה הרג אותה? העזות של התודעה שלה הרגה אותה. אם התרנגולת מפחדת, היא יכולה לפחד עד כדי כך שהיא מתה.

בדיוק כמו אנשים: כשאנחנו הופכים להיות עצובים, הדמעות יזלגו. כשאנחנו הופכים להיות יותר מדי שמחים, הדמעות יזלגו – מפני שהתודעה לא נשארת במצב שהוא בדיוק נכון.

מתחבא בתודעה

 

כשילד נולד, אנחנו לא רואים שום קארמה16 טובה או רעה. יש רק גוף. הילד מגיע עירום. זה מראה שאי אפשר להחזיק בידיים שלנו דברים מגלגול חיים מסוים, כדי שנוכל לראות אותם בגלגול החיים הבא. זאת הסיבה, שכשילד נולד, הוא לא מגיע עם דברים בידיים שלו. אבל ישנם דברים שמגיעים איתו, פשוט הדברים האלו מגיעים במקומות אחרים. הם מגיעים בתודעה.

אני אתן לכם דוגמה, זה כמו זרע של עץ מנגו או עץ לונגן. כל עוד הוא עדיין זרע, אתם יכולים לבדוק אותו ביסודיות ולא למצוא בתוכו עץ, או פרחים, בגלל שהעץ והפרחים הם מאוד מעודנים. אבל יש משהו שם בפנים. למרות שהאדם שמגיע לעולם הזה לא מחזיק דבר בידיים שלו, או סוחב משהו על הכתף שלו, הדברים האלו מופיעים כשהטבע מתחיל להבשיל ולהתבגר – בגלל שהם כבר שם. כמו זרע של עץ מנגו: הגזע, העלים, הענפים, כולם נמצאים שם, בתוך הזרע של העץ. אם נשתול את הזרע באדמה, הוא יהפוך לגזע, עלים ופרחים, בכוחות עצמו.

זאת הסיבה שהבודהה אמר שקארמה היא הדבר שיוצר את ההבדלה בין האנשים, כך שהם שונים.

כוח והרמוניה

 

מידות טובות הן כוח. ריכוז הוא כוח. הבחנה היא כוח. כשהם מאגדים את הכוחות שלהם ועובדים יחד, כיחידה אחת, זה נקרא: מאגה-סאמאנגי (magga-samangi): הדרך בהרמוניה. ברגע שההרמוניה הזו מופיעה, זה הזמן שבו תוכלו להתעורר אל הדהמה. זה כמו כל אחד מאיתנו, שנמצא כאן. כשאנחנו חיים בהרמוניה, אנחנו יכולים להיות רגועים. כמו תלמידים או מורים: אם המורים נמצאים בהרמוניה, אם התלמידים נמצאים בהרמוניה, כל בית הספר יכול להיות רגוע ושליו. כשהמורים אינם בהרמוניה והתלמידים אינם בהרמוניה, רצים אל עבר כיוונים שונים, אז אין כל שלום. התלמידים והמורים חייבים לשתף פעולה אחד עם השני: המורים מבצעים את החובות שלהם כמורים, התלמידים מבצעים את החובות שלהם כתלמידים. כל אדם מבצע את חובותיו במלואן. לא יופיעו בעיות.

זה אותו הדבר עם התרגול של ריכוז: כאשר יש מידות טובות, ריכוז, והבחנה, כל מיני דברים טובים יופיעו ממש שם, בדיוק במקום שבו האיכויות האלה עוזרות אחת לשנייה בהרמוניה.

כדי להעביר את הנקודה בדרך מוחשית וקרובה יותר, אל תוך הגוף: כשהאלמנטים17 של אדמה, מים, אש ורוח נמצאים בהרמוניה, הגוף קורן מבריאות – כתוצאה מההרמוניה שבתוכו. אבל אם הגוף לא נמצא בהרמוניה – אם יש יותר מדי אש, יותר מדי אדמה, ואין מספיק רוח – הגוף יחלה ולא ירגיש נוח.

אתה יודע כשאתה שבע

 

הבודהה הדגיש שכדאי שנחשוב על מה שאנחנו עושים, בזמן שהימים והלילות עוברים וחולפים, עוברים וחולפים. אם אנחנו יודעים מה אנחנו עושים, יש לנו מחסה שאפשר לסמוך עליו. לדוגמה, אם אתם עושים משהו נכון וראוי היום, אבל חבר אומר: "מה שעשית הוא שגוי", במקרה כזה אתם תתרגזו על החבר שלכם. זה אומר שאתם עושים דברים טובים אבל חושבים דברים שאינם טובים. אנשים אחרים אומרים שאתם לא טובים, ואתם הופכים להיות לא טובים בתואם עם המילים שלהם. אבל למעשה, אם אתם עושים טוב, גם אם אנשים אחרים אומרים, "לא טוב", אתם עדיין טובים. אתם יכולים לעמוד על שלכם. אחרי הכול, מה שעשיתם היה טוב.

זה כמו לאכול היום אורז עד שאתם שבעים. אם אנשים אחרים יבואו ויגידו שאתם לא שבעים, אתם תאמינו להם? אתם תאמינו לעצמכם שאתם כבר שבעים. כשתהיו מסוגלים להאמין בעצמכם, זה הזמן שבו תוכלו לסמוך על עצמכם.

מהנקודה הזו, אתם ממשיכים אל אטטאנה קודאיאטאנאם (attana codayattanam): אתם בעצמכם יכולים להוכיח את עצמכם. להזהיר את עצמכם. אם אתה עושים משהו שגוי, תוכיחו את עצמכם. לא משנה מה אתם עושים, המשיכו להוכיח את עצמכם.

עם קליפה וללא קליפה

 

כאשר הכתבים אומרים: "הוכֵחַ את עצמך. הזהר את עצמך", ה-"אני" הוא אטה (atta). אבל בקשר לעצמך, הוא לא כזה. נניח שיש מים עכורים. אתם מסננים אותם ורואים מים נקיים וצלולים שיוצאים מתוך המים העכורים: "אלו מים צלולים". אם אתם מסננים את עצמכם, האני יהפוך ל- אנאטה (anatta), "לא-אני", שיוצא מתוך האני. אתם תראו שהוא לא-אני. במקרה כזה הוא אנאטה, בתואם עם ההבנה של ההבחנה שלכם. אבל חלק מהאנשים חושבים שאם כל הדברים הם אנאטה, לא-אני, אז מה יש להשיג?

אנחנו חייבים להבין את הנושא של אני ולא-אני. הם קשורים אחד לשני, נשענים אחד על גבי השני. ביקרתם פעם בשוק כדי לקנות קוקוס? כדי לקנות בננה? כשאתם קונים קוקוס, יש לו קליפה חיצונית וקליפה פנימית. הקליפות מגיעות ביחד עם הקוקוס. אם מישהו מגיע ואומר, "היי. הקליפה החיצונית הזו. הקליפה הפנימית הזו. האם אתם מתכוונים לשים גם אותן בתוך רוטב הקארי שלכם? אם לא, אז למה אתם סוחבים אותן?" האדם שקונה את הקוקוס יודע שאי אפשר לאכול את הקליפה החיצונית ואת הקליפה הפנימית, אבל אתם צריכים לקחת אותן איתכם. עדיין לא הגיע הזמן לזרוק אותן, אז אתם צריכים לקחת אותן איתכם. זוהי מוסכמה. כשאתם קונים קוקוס, אל תשלו את עצמכם בקשר לקליפה החיצונית או הפנימית.

מוסכמות ושחרור מגיעים אחד עם השני באותה הדרך.

מה שגוי במה שנכון

 

אנחנו רואים שהקערה הזו, לא משנה היכן תניחו אותה, מוכרחה להישבר מתישהו. הצלחת הזו, לא משנה היכן תניחו אותה, מוכרחה להישבר מתישהו. אבל אנחנו חייבים ללמד את הילדים שלנו לשטוף את הכלים האלו עד שיהיו נקיים, ואז להניח אותם בבטחה במקומם. אנחנו חייבים ללמד את הילדים שלנו לפעול בתואם עם המוסכמה הזו, כדי שנוכל להשתמש בקערה למשך זמן רב. זה סימן שאנחנו מבינים את הדהמה ומתרגלים את הדהמה.

אם אתם רואים שהקערה הזו עומדת להישבר ואתם אומרים לילדים שלכם, "אל תדאגו בקשר לזה. כשאתם מסיימים לאכול מהקערה, אתם לא חייבים לשטוף אותה. זה לא משנה אם תפילו אותה, היא לא באמת שלנו. זרקו אותה היכן שתרצו, כי היא תישבר בכל מקרה." אם זאת הדרך שבה אתם מדברים, אתם פשוט טיפשים מדי.

אם אנחנו מבינים מוסכמות, אז אנחנו מחפשים תרופה כשאנחנו חולים. כשחם לנו, אנחנו מתקלחים. כשקר לנו, אנחנו מוצאים בגדים כדי לשמור על הגוף חם. כשאנחנו רעבים, אנחנו מוצאים אורז לאכול. אנחנו יודעים שלמרות שאנחנו אוכלים אורז, הגוף עדיין הולך למות. אבל כרגע, הזמן שלו למות עדיין לא הגיע. כמו הקערה הזו: היא עדיין לא נשברה, אז אנחנו שומרים עליה כדי שנוכל להפיק ממנה תועלת כל עוד שאנחנו יכולים.

לאכול דרך הפה

 

אנשים שהם אינטליגנטים: אתם לא צריכים ללמד אותם הרבה. אנשים שהם לא אינטליגנטים: לא משנה כמה תלמדו אותם, הם לא יבינו. אבל זה גם תלוי במורה. באופן כללי, אנחנו מלמדים כשיש לנו מצב רוח רע. למשל, כשאנחנו מלמדים את הילדים שלנו: רק כשאנחנו כועסים עליהם אנחנו "מלמדים" אותם, ואז אנחנו פשוט צועקים עליהם. אנחנו לא מוכנים ללמד אותם בנועם. כשאנשים נמצאים במצב רוח רע, למה שתלמדו אחד את השני? אני מציע לא ללמד בזמנים האלו. חכו עד שכולם יהיו במצב רוח טוב יותר. לא משנה כמה האדם האחר שגה, הניחו לעניין לבינתיים. חכו עד ששניכם תהיו במצב רוח טוב.

תזכרו את זה, בסדר? ממה שאני הבחנתי, אנשים שהם לא נזירים מלמדים את הילדים שלהם רק כשהם כועסים עליהם, ואז זה פוגע ברגשות של הילדים. אתם נותנים להם דבר שהוא לא טוב, אז למה שהם יקבלו אותו? אתם סובלים, הילדים שלכם סובלים. זאת דרכם של הדברים. כולנו רוצים דברים טובים, אבל טוב הלב שלנו לא מספיק. אם תנסו לתת למישהו דבר טוב אבל אין לכם תחושה בקשר לזמן ולמקום המתאים, אם אין לכם תחושה בקשר לתפקיד שלכם, אין דבר טוב שיצמח מכך.

זה כמו אוכל טעים. אתם חייבים לאכול אותו עם הפה שלכם כדי להפיק ממנו תועלת. אבל נסו לדחוף את האוכל אל תוך האוזן שלכם: האם הוא יביא תועלת? האם האוכל הטעים הזה יביא תועלת כלשהי? לכולנו יש את הפתחים שלנו. אתם חייבים לחפש אחר הפתחים של האדם האחר.  זאת דרכם של הדברים בקשר לכולם.

קדרים מכים כדים

 

כשאתם מגדלים את הילדים שלכם, אתם צריכים שתהיה לכם הבחנה. יצא לכם פעם להסתכל על קדרים? קדרים מכים בכדים שלהם במשך כל היום. הם מכים אותם כדי להפוך אותם לכדים. הם לא מכים אותם כדי לשבור אותם. זה אותו הדבר עם הילדים שלכם. אתם חייבים להמשיך ללמד אותם. כשמגיע הזמן להיות נוקשים ועזים איתם, תהיו נוקשים עם הפה, אבל לא עם הלב שלכם. אל תגרמו לעצמכם לסבול.

למרות שאתם עשויים להיות במצב רוח רע, אתם ממשיכים ללמד אותם, בדומה לדרך שבה קדר מכה בכדים שלו במשך כל היום. הכוונה שלו היא להפוך את הכדים ליפהפיים. הוא לא מכה בהם כדי לשבור אותם. כדאי שתלמדו את הילדים שלכם באותה הדרך.

לאלץ את הפרי

 

אל תכעסו על אנשים שעדיין לא יכולים לעשות את התרגול. רק המשיכו ללמד אותם. כשהיכולות והכישורים שלהם יבשילו, הם יהיו מוכנים לקבל את מה שאתם אומרים. אם תמשיכו להתנהג בדרך כזו, בעיות יתפוגגו.

זה דומה לפרי שאינו בשל עדיין. אתם לא יכולים לאלץ את הפרי להיות מתוק, בגלל שהוא עדיין לא בשל, עדיין חמוץ. הוא עדיין קטן ולא בשל. אתם לא יכולים לאלץ את הפרי להיות גדול ומתוק. רק הניחו לו להיות. כשהוא יתבגר, הוא יצמח ויגדל מעצמו, יהפוך למתוק מעצמו, יבשיל מעצמו. אם אתם יכולים לחשוב בדרך כזו, אתם יכולים להיות רגועים ושלווים.  זאת דרכם של הדברים בקשר לאנשים בעולם.

הצב והנחש

 

שריפת יער התלקחה, וצב אחד התאמץ כדי להימלט מהלהבות. הוא חלף על פני נחש ששכב מכווץ ומפותל, והוא שכח לגמרי מהמוות. הצב ריחם על הנחש. השריפה התפשטה והתקרבה, עוד ועוד, והצב ריחם על הנחש. למה? כי לא היו לנחש רגליים, אז איך הוא יצליח להימלט מהאש? הצב כל כך חשש שהאש תשרוף את הנחש עד שהוא חזר אחורה על עקבותיו כדי לעזור לנחש. הנחש לא עשה דבר. כשהאש התקרבה עוד ועוד, הנחש שחרר את הגוף שלו מהפיתול וזחל משם. הצב נתקע בדיוק שם. הוא לא הצליח ללכת מספיק מהר כדי להימלט מהאש, אז הוא נשרף למוות.

זוהי השוואה. הצב נשרף למוות בגלל הטיפשות שלו, בגלל שהוא חשב שאתה יכול לזוז רק אם יש לך רגליים. כל מי שאין לו רגליים לא יכול לזוז. כשהצב חלף על פני הנחש, הוא ראה שאין לנחש רגליים. הוא לא הבין נכון וחשב שהאש תשרוף למוות את הנחש. הוא חשש שהנחש ימות, אבל במקום זאת הוא מת. למרות שהיו לצב רגליים, הוא לא הצליח להימלט. הנחש, לעומת זאת, שמר על קור רוח. כשהשריפה התקרבה, הוא זחל והתחמק מהסכנה.

הפרה מכירה את השדה

 

אדם עם השתכנעות18, עם אמונה, הוא כמו פרה שאוכלת עשב. אם נשחרר את הפרה בשדה שיש בו עשב, היא תאכל עשב. אם היא לא אוכלת עשב, היא חזיר. אותו הדבר לגבי אנשים עם השתכנעות: אתם לא צריכים ללמד אותם הרבה. פשוט שחררו אותם בשדה של מעשים טובים, חסדים וסגולות – קהילת הנזירים והנזירות – והם יפעלו בתואם עם הדוגמה האישית שלכם. הם יתרגלו בתואם עם הדוגמה האישית שלכם מרצונם החופשי.

לנבוח על עלים

כשאתם יוצאים אל הכפר כדי לקבל מאנשים אוכל כתרומה, לבשו את הגלימות שלכם בקפידה לפני שאתם יוצאים. ראיתי נזירים צעירים ומתלמדים שלא מבינים כלום. כשהם אוכלים בתוך הבית של מישהו הם חייבים להסתכל מסביב, לשלוח מבטים לכל עבר. למה הם מוכרחים להסתכל מסביב? חלקם אפילו נועצים עיניים – ההתנהגות שלהם גרועה יותר מזו של אנשים שאינם נזירים. זה בגלל שהם חיים בטבע הפראי ולא יצא להם לראות דברים כאלו כבר המון זמן. כשהם נכנסים אל הבית של מישהו, הם רואים דבר אחד, רואים דבר אחר, וזה מושך את העיניים שלהם. הם מסתכלים מסביב בגלל שהם רעבים. זה קצת כמו כלב: כשהוא נשאר בשוק של הכפר, הוא לא נובח הרבה. אבל אם תיקח אותו אל הטבע הפראי והרוח נושבת על העלים ומפזרת אותם, הוא ינבח למשך כל הלילה.  אז הנושא הזה חשוב. אתם חייבים להיות מאוד זהירים כשאתם יוצאים לקבל מזון כתרומה.

צבע בתודעה

 

זה כמו מי גשם, שהם מים נקיים וצלולים. הצלילות שלהם היא נקייה באופן טבעי. אבל אם נשפוך צבע ירוק או צהוב לתוכם, המים יהפכו לירוקים או צהובים. זה אותו הדבר לגבי התודעה. כשהיא פוגשת רעיונות ומחשבות שהיא אוהבת, היא נינוחה. כשהיא פוגשת רעיונות ומחשבות שהיא לא אוהבת, היא לא שקטה. לא נינוחה. זה כמו עלה שהרוח העיפה. הוא מתנופף. אתה לא יכול לסמוך עליו.

הרוח יכולה להעיף גם פירות ופרחים. אם הם מועפים על ידי הרוח ונופלים מהעץ, הם לא מבשילים לעולם. זה אותו הדבר לגבי התודעה של בני האדם. רעיונות ומחשבות מעיפים אותם לכל הכיוונים, מושכים אותם לכל הכיוונים, דוחפים אותם לכל הכיוונים, כך שהם נופלים – בדיוק כמו הפרי.

לא ממש כלום

 

נניח שיש כאן סלע, שמונח ממש לפנינו. הוא שוקל בערך 12 ק"ג, ומונח כאן לפנינו. המשקל שלו הוא נורמלי עבורו. הסלע פשוט מונח כאן. הוא נורמלי עבורו. אבל אם אנחנו ניגשים אל הסלע כדי להרים אותו, זה לא מרגיש נורמלי בכלל. אנחנו מוצאים בו פגם, "הסלע הזה ממש כבד!" ככה אנחנו מוצאים בו פגם. למעשה, הסלע הוא לא ממש כלום. כשהוא מונח כאן, הוא נורמלי לגמרי לכשעצמו. למרות שהסלע כבד, הוא לא גורם לאף אחד לסבול – כל עוד אף אחד לא מנסה להרים ולסחוב אותו.

זה אותו הדבר לגבי הרעיונות והמחשבות שמעסיקים אותנו. כשרעיונות ומחשבות באים וחולפים, באים וחולפים, כל עוד אנחנו לא מרימים וסוחבים אותם – כל עוד אנחנו מניחים להם ומאפשרים להם לחלוף – אין כבדות. אם לא הייתה בכם היאחזות לדברים, זה היה כמו לא לסחוב את הסלע הזה. למרות שיש לסלע את המשקל שלו, אתם לא תרגישו שהוא מכביד עליכם – בגלל שאתם לא סוחבים אותו.

הרעיונות והמחשבות שמעסיקים אתכם, בין אם הם טובים או רעים, אין בהם ממש. אם אתם יודעים ומכירים אותם בתור מה שהם, אתם מניחים להם. אתם לא סוחבים אותם איתכם; אתם לא ננעלים עליהם. הם מתפוגגים אל האוויר, זה הכול. הם לא רודפים אחריכם.

משחקים לתודעה

 

זה כמו ילד שנמצא בבית שלכם. נניח שהילד שלכם תמיד עושה מעשי קונדס. לא משנה מה אתם עושים, הוא לא מפסיק. הוא לא רוצה לשבת בשקט. אז מה אתם עושים? אתם נותנים לו לשחק עם בלון. הוא שבע רצון להיות שקוע בבלון שלו. הוא לא בוכה. הוא לא מפריע לכם. למה? בגלל שהבאתם לו משהו לשחק בו, אז הילד שקוע בבלון שלו.

זה אותו הדבר עם התודעה. כשהיא סוערת, קופצת לכל עבר, תנו לה נושא מדיטציה שהיא יכולה לשחק איתו. איזה סוג של נושא? היזכרות בבודהה, היזכרות בדהמה, היזכרות בסנגהה, היזכרות במידות טובות, היזכרות בנדיבות, היזכרות במוות: תנו לה להרהר על המוות.

בלון השלווה

 

זה כמו שהילד שלכם מקבל בלון. כל הדברים האחרים שהוא שיחק איתם, הוא מניח אותם בצד. ההתעניינות שלו בתפיסות ומחשבות אחרות נרגעת בהדרגה. הוא משחק כאוות נפשו עם הבלון. הוא נמצא ממש שם. התודעה שלו שקטה. רמת השקט הזו היא רק רמה של ילד שמשחק עם בלון. התודעה שלו שקועה לגמרי בבלון. אבל רמת השקט הזו לא מספיקה. הילד רואה את הבלון עף באוויר והוא שקוע במשחק, זה הכול. הוא לא חושב על זה שהבלון עומד להתפוצץ. הוא לא חושב. הוא רואה את הבלון מתעופף באוויר והוא שקוע. זה מה שנקרא שאמאטה (samatha), שלווה.

ויפאסנה19 (vipassana) או תובנה, זה להפוך את ההבחנה שלכם לגדולה יותר מכך. אתם יודעים מה הולך לקרות לבלון. האם הוא בסופו של דבר יתפוצץ? זאת הכוונה. בסופו של דבר אתם רואים בתודעה שהבלון הוא לא קבוע. הוא לבטח יתפוצץ. ההבחנה שלכם מזנקת מעלה לנקודה הזו.

לשלווה אין הבחנה בכלל. היא רואה את הבלון עף באוויר ופשוט ממשיכה לשחק איתו. כשהבלון מתפוצץ – בום! – היא בוכה. למה היא לא חושבת? בגלל שאין לה הבחנה לראות שהבלון יתפוצץ. היא לא מתבוננת על חוסר קביעות, מתח ולא-אני. היא רואה את הבלון מתעופף באוויר ומרגישה מסופקת. שקועה. זוהי שלווה. השקט והרגיעה של שלווה.

בתרגול של ריכוז, התודעה שקטה, אבל המזהמים עדיין שם, פשוט נכון לעכשיו הם לא מופיעים בתודעה. זאת הסיבה שאין דבר שמפריע לה. היא שקטה כמו בלון לבינתיים. יש עדיין אוויר בבלון והוא עדיין מתעופף. הבלון נמצא שם רק כדי לגרום לילד לשמוח מדברים מומצאים, זה הכול. שלווה היא בדיוק כזו.

הבלון כבר התפוצץ

 

זה כמו ילד או אדם מבוגר שמשחק עם בלון. אתם רואים את הבלון מתעופף באוויר ושואלים, "מה יקרה בסופו של דבר לבלון? אה. הבלון לא מהימן, לא בטוח. הוא לא קבוע, מלא במתח, ולא-אני. אין בו דבר שאפשר לסמוך עליו. בסופו של דבר הוא לבטח יתפוצץ." זוהי ההשקפה של אדם בוגר, ההשקפה של אדם עם הבחנה. הוא לא בוטח בבלון. הוא תמיד רואה שהבלון לבטח יתפוצץ. הוא רואה בבירור. בסופו של דבר הבלון מתפוצץ – בום! – והתודעה עדיין נינוחה.

למה התודעה נינוחה? בגלל שהתעוררה תובנה, כי היא רואה שהבלון מפוצץ לפני שהוא מתפוצץ, נכון? הוא כבר מפוצץ. הוא מתפוצץ לאחר שכבר התפוצץ בהשקפה שלנו. זאת הסיבה שלא הופיעו בעיות.

זה אותו הדבר עם הגוף שלנו, או כל חפץ שאנחנו מקבלים ומאוד אוהבים: אנחנו חייבים להבין שהוא בסופו של דבר יהיה מוכרח להתפרק.

אני אתן לכם דוגמה: ספל או צלחת יפים. ברגע שאנחנו מקבלים אחד מהם, חלק מהאנשים נהיים מאוד שמחים ומאושרים. ככה ילדים מתנהגים. אנשים ללא הבחנה חושבים שהספל או הצלחת הם טובים, שהם לא ישברו. אבל אנשים עם הבחנה רואים את הספל הזה או הצלחת הזו, כשהם מקבלים אותם ושמחה מתעוררת, וחושבים: "אהה... זה פשוט... זה הכול. זה כלי שיום אחד יהיה חייב לעזוב אותנו. הוא יהיה חייב להישבר. אם הוא לא יישבר ויעזוב אותנו, אנחנו נהיה חייבים להישבר ולעזוב אותו." כשאתם יכולים לחשוב בדרך כזו, התודעה עברה לרמה גבוהה. היא מנסה להשיג שחרור מסבל ומתחים.

לאחר מכן, כשאנחנו משתמשים בצלחת והיא בסופו של דבר נשברת, לא יכולות להופיע בעיות. למה? בגלל שאנחנו יודעים שהיא כבר שבורה. זוהי תובנה. כשהצלחת הזו תישבר, זה לא עניין גדול. זה נורמלי לגמרי.

כאשר אתה יודע כיצד

 

אל תתקעו על הכתבים. אל תתמקדו במה שכל המורים השונים אומרים. דברו על דברים שהם דהמה.

זה כמו להיות תלמיד בבית הספר. בבית הספר אנחנו לומדים מתוך ספרים. כל עוד אנחנו לא יודעים, אנחנו לומדים בבית הספר מתוך ספרים. אנחנו קוראים בבית הספר, כותבים בבית הספר, ומלמדים אותנו בבית הספר עד שאנחנו יכולים לעבור את הבחינות. עכשיו אנחנו יכולים לקרוא ולכתוב. כשחבר שולח לבית שלנו מכתב, אנחנו יכולים לקרוא אותו בבית. אנחנו לא צריכים לקחת את המכתב לבית הספר כדי לקרוא אותו. אחרי שאנחנו לומדים את האל"ף - בי"ת, אנחנו יכולים לקרוא את המכתב בכל מקום ולהבין מה כתוב בו. אם אנחנו רוצים לכתוב מכתב, אנחנו יכולים לכתוב אותו בבית או בצידי הדרך, ולשלוח אותו – בגלל שאנחנו יודעים איך לכתוב.

זה אותו הדבר עם התרגול שלנו. כשאנחנו מתרגלים את כללי המוסר, אנחנו לא צריכים לקבל אותם מנזירים, בגלל שאנחנו כבר יודעים איך לתרגל. אם נזיר מלמד אותנו, אנחנו מקשיבים; אנחנו מקבלים אותם. הם עדיין נחשבים כחמשת כללי המוסר כך או כך.

המנגו האחד

 

לכן, אנחנו תמיד צריכים להמשיך לתרגל בדרך הזו. שלווה נמצאת ממש כאן; תובנה נמצאת ממש כאן. אתם לא יכולים להפריד ביניהם. אנחנו יכולים להפריד אותם ברמת השפה שלנו, אבל אנחנו לא יכולים להפריד אותם במציאות.

זה כמו מנגו: אתם לא יכולים להפריד אותו. אתם לא יכולים להפריד בין בשל ללא-בשל במנגו. אנחנו רואים שבנקודת זמן מסוימת הוא חמוץ, ולאחר מכן הוא בשל ומתוק. להיכן החמיצות נעלמה? היא השתנתה למתיקות. בהתחלה הקליפה שלו ירוקה, אבל כשהוא בשל, היא צהובה. להיכן הצבע הירוק נעלם? הוא השתנה לצהוב. אתם לא יכולים להפריד בין הדברים האלו.

המנגו האחד מוסבר

בהתחלה המנגו הזה קטן, לאחר מכן הוא חצי בשל, ואז הוא בשל. כשהוא בשל, האם הוא אותו המנגו כמו המנגו הקטן? כשהוא יוצא כפרח, הוא המנגו הזה. כשהוא קטן, הוא המנגו הזה. כשהוא גדול, הוא אותו המנגו. כשהוא חצי בשל, הוא אותו המנגו. כשהוא בשל, הוא אותו המנגו.

זה אותו הדבר בקשר למידות טובות, ריכוז והבחנה: מידות טובות, במונחים פשוטים, זה לזנוח את מה שמרושע. אדם בלי מידות טובות, בלי יושרה, הוא חם מזג. אם הוא זונח את המרושע, הוא מתקרר, בגלל שאין לו ייסורי מצפון. העדר ייסורי מצפון הוא התגמול של המידות הטובות. הוא הופך את התודעה לשקטה ושלווה. התודעה הופכת להיות מרוכזת.

כשהתודעה מרוכזת, היא צלולה ונקייה. אתם יכולים לראות כל מיני דברים בתוכה. זה כמו מים ללא אדוות: אם תסתכלו לתוכם אתם תוכלו לראות הרבה דברים, לא רק את ההשתקפות של הפנים שלכם. אתם תוכלו לראות כל הדרך מעלה, עד הגג שמעליכם. כשציפורים עפות וחולפות בשמיים, אתם תוכלו לראות גם אותן.

אז כל הדברים האלו הם אותו הדבר, כמו המנגו הזה.

המנגו בהרמוניה

אתם צריכים לחפש אחר ריכוז, הבחנה ומידות טובות בו זמנית. כשהאיכויות האלה מתפתחות, הן מתפתחות יחד. כשהשלמויות20 שלכם מגיעות למְלֵאוּת, הן מלאות יחד. שלמות יחד. ההשקפות הנכונות שלכם: כאשר ההבחנה שלכם רואה את הדברים נכונה, כל האיברים בדרך כפולת השמונה יהיו נכונים. אם היא נכונה רק בעשרה אחוזים, אז כל אחת מהשלמויות יהיו מלאות ושלמות רק בעשרה אחוזים.

זה כמו מנגו. כשהפרי בשל, כולו בשל. אין בו חלק שאינו בשל. כל החלקים בו בשלים יחד. כשהפרי חצי בשל, כל החלקים בו חצי בשלים. הוא לא מתחלק לחלקים שונים. אם אנחנו מפרידים את הדברים לחלקים שונים, אנחנו לא מבינים כלום ויוצרים קשיים לעצמנו.

אז מלמדים אותנו לאמן את עצמנו במידות טובות, בריכוז ובהבחנה בו זמנית. בדרך כזו, המעלות הטובות שלנו, הריכוז ויכולת ההבחנה שלנו, יהיו בהרמוניה אחד עם השני. בדיוק כמו המנגו הזה: כשהוא לא בשל, כולו לא בשל בהרמוניה. כשהוא חצי בשל, כולו חצי בשל בהרמוניה. כשהוא בשל, כולו בשל בהרמוניה בדיוק באותו האופן – מפני שהוא פרי אחד ושלם.

התודעה המרשרשת

שקט תודעתי בלי הבחנה הוא כמו עלה שמרשרש כשהרוח נושבת עליו. במילים אחרות, שקט תודעתי ללא הבחנה הוא חשוך ואז מואר, פעם ככה ופעם ככה. זה כמו אדם שאוכל בשר וחתיכה נתקעת לו בין השיניים. כשהוא שולף אותה החוצה, הוא מרגיש טוב יותר. כשהוא נהיה רעב הוא שוב אוכל וחתיכת בשר נוספת נתקעת לו בשיניים. זה שוב כואב. כשהוא שולף אותה, הוא שוב פעם מרגיש טוב יותר.

הנחש מתחת לאריג

שקט תודעתי, דממה תודעתית, לכשעצמם, מעורבבים בהם דברים נוספים. התודעה שקטה בגלל שמעורבבים בה דברים נוספים אבל היא לא מודעת אליהם. זאת הסיבה שהיא שקטה. נניח שיש נחש מתחת לחתיכת הבד הזו שמתחת לרגליים שלי. שמשמשת לניקוי כפות הרגליים. אני יכול להניח את כפות הרגליים שלי עליה ללא פחד, בגלל שאני לא רואה את הנחש. אבל למעשה, יש נחש ארסי ממש כאן. אין לי מושג, אז אני יכול להירגע, בלי כל פחד. העובדה שאני בכלל לא מרגיש פחד היא בגלל שאני לא יודע שיש נחש ארסי ממש כאן. זוהי  שאמאטה: שלווה. "למי אכפת אם יש שם מזהמים? אני מרגיש רגוע ושליו כרגע." זה נקרא שקט תודעתי בלי שהמזהמים שקטים. זה נקרא שאמאטה.

אנחנו מאמנים את התודעה להיות שקטה כדי, שבשלב הבא, המזהמים יהיו שקטים. זה עניין של הבחנה.

לרפא את הפצע

שלווה היא שקט תודעתי שנשאר רק למשך זמן קצר. השקט הוא התשתית לתובנה. תובנה היא לראות בבירור, להבין בצורה ברורה יותר מאשר ההבנה שלכם בעבר. תובנה היא לא רק שקטה.

השקט שנובע משלווה זה כמו לברוח מרעשים אל הטבע הפראי, אל מקום ללא רעשים. אם יש לכם הרבה ילדים, אתם בורחים לטבע הפראי. אתם בורחים למקום שאין בו ילדים. כשאתם לא רואים את הילדים שלכם או שומעים רעשים, אתם מוצאים שקט.

אבל סוג כזה של שקט זה כמו לתפור פצע ולכסות אותו בתחבושת, עד שזה נראה כמו שהוא החלים. אבל למעשה עדיין יש זיהום בפנים. כשהזיהום מתעורר, אתם פותחים את הפצע, שוב פעם תופרים אותו, מכניסים לתוכו תרופות והוא שוב מחלים. אבל עדיין יש זיהום בפנים. הוא לא באמת החלים. זוהי שלווה.

במקרה של תובנה, אתם צריכים להסיר את כל הרקמות המזוהמות מהפצע כדי שהוא יוכל להחלים מבפנים. אל תתפרו אותו. חכו עד שהוא יהיה נקי מזיהומים ואז תסגרו אותו. תכניסו לתוכו הרבה תרופות כדי שהוא יחלים מבפנים החוצה. כשהחלק החיצוני מחלים, אז זהו זה. החלק הפנימי כבר בריא, אז הפצע לא יזדהם שוב. זוהי מדיטציית תובנה.

הדממה של תובנה

כשהתודעה מגיעה לרמת השקט הזה, זה לא מספיק – השקט התודעתי  של שלווה. אתם צריכים להפוך את התודעה לשקטה באמצעות תובנה. אתם צריכים לעורר הבחנה. בנוגע לשקט שמגיע משלווה, זה כמו שאתם לא מסוגלים להיות שקטים כשאתם נמצאים במקום חם. אתם מוכרחים ללכת למקום שנמצא קרוב לים כדי להיות שקטים. כשאתם שוב פעם חוזרים למקום חם, אתם כבר לא שקטים. המחשבות והתפיסות של שלווה הן רק ברמת השקט הזו. אבל לגבי המחשבות והתפיסות של תובנה, כשמזג האוויר בהרים חם, אתם יכולים להישאר שם בנוחות. כשאתם יורדים קרוב לשפת הים, אתם יכולים להישאר שם בנוחות.

אתם יכולים להתמקד בלדעת את הדברים האלו, בלהכיר אותם, והתודעה לא בורחת. היא יודעת ומכירה עונג; היא יודעת ומכירה כאב. ככה אנחנו יודעים כשאנחנו מתרגלים.

סלעים בצידי הדרך

אנחנו צועדים בדרך שממשיכה היישר קדימה. זה לא משנה כמה הדרך ארוכה, אנחנו פשוט ממשיכים ללכת היישר קדימה. כשאנחנו נתקלים בגזע עץ או בסלע שחוסם את הדרך שלנו, אנחנו מרימים אותו ומשליכים אותו אל צידי הדרך.

אנחנו מנסים להפוך את התודעה לשקטה. המחשבות והתפיסות שמעסיקות את התודעה, אלה שמתעוררות דרך העיניים, האוזניים, האף, הלשון והגוף – כולן נאספות יחד כאן בתודעה. כשהתודעה מתעסקת ומסתבכת עם הדברים האלו, זה כמו סלע שחוסם את הדרך שלנו. הוא מפריע לצעידה שלנו, אז אנחנו מרימים אותו ומשליכים אותו הצידה.

המחשבות והתפיסות שמופיעות באותו הרגע, אנחנו רואים אותן כ-לא קבועות, מלאות במתח ולא-אני. אנחנו משליכים אותן הצידה. אל תאחזו בדבר. הניחו לו והמשיכו לצעוד. אם אהבה מגיעה, אנחנו מניחים לה לחלוף. אם שנאה מגיעה, אנחנו מניחים לה לחלוף. זה הכול.

הורגים את המדיטציה שלכם

בעמידה, בהליכה, בישיבה ובשכיבה, שמרו על המיינדפולנס שלכם המשכי בכל הזמנים. זה נקרא, לתרגל מדיטציה (kammatthana) נכונה. הסיבה שהמיינדפולנס שלנו הוא לא המשכי היא בגלל שאנחנו לא עושים אותו. "עושים אותו" זה לא משהו שהגוף עושה. התודעה היא זו שעושה את זה. אם אנחנו עושים את המיינדפולנס שלנו כך שהוא המשכי, כך שאנחנו מודעים ברציפות ובהמשכיות, זה כמו טיפות מים שזורמות ברציפות ובהמשכיות, כך שהן יוצרות זרימה מתמשכת של מים. אם תוכלו לאמן את התודעה שלכם בדרך כזו, המדיטציה שלכם תתקדם במהרה והיטב.

אבל בימנו, אנשים הולכים לתרגל ויפאסנה למשך שלושה ימים, שבעה ימים, עשרה ימים, חמשה עשר ימים, ואז הם יוצאים מהריטריט. הם אומרים שהם כבר עשו ויפאסנה ושהם כבר טובים בזה. אז הם יוצאים לשיר, לרקוד, להשתולל ולבלות. כשהם מתנהגים ככה, הויפאסנה שלהם אובדת ולא נשאר להם דבר ממנה. כשהם עושים כל מיני דברים לא מיומנים שמסעירים את הלב ופוגעים בו בצורה כזו, אתם לא יכולים לקרוא לזה "אימון". זה סוג של אימון שדומה לשתילה של עץ במקום מסוים ואז, לאחר שלושה ימים, אתם עוקרים את העץ ושותלים אותו במקום אחר. לאחר מכן, לאחר שלושה ימים נוספים, אתם שוב פעם עוקרים אותו. העץ ימות ואתם לא תוכלו לאכול את הפירות. מדיטציה יכולה למות בדיוק באותה הדרך.

 

לאכול את הקרס
העץ בזרע
לרוץ במעגלים
להרים את הקערה
תראה בעצמך
על העיוורון
לשבת עם קוברה
חובתך
העכביש
דרך בטבע הפראי
כבישים לחלוף על פניהם
שני דברים שונים
דע והכר את כולם
להיהרג על ידי התודעה
מתחבא בתודעה
Anchor 1
אתה יודע כשאתה שבע
עם קליפה וללא קליפה
מה שגוי במה שנכון
לאכול דרך הפה
קדרים מכים כדים
לאלץ את הפרי
הצב והנחש
הפרה מכירה את השדה
לנבוח על עלים
צבע בתודעה
לא ממש כלום
משחקים לתודעה
בלון השלווה
הבלון כבר התפוצץ
כאשר אתה יודע כיצד
המנגו האחד
המנגו האחד מוסבר
המנגו בהרמוניה
התודעה המרשרשת
הנחש מתחת לאריג
לרפא את הפצע
הדממה של תובנה
סלעים בצידי הדרך
הורגים את המדיטציה שלכם
bottom of page