שים לב למה שאתה אומר

❖ אג'אהן פואנג היה אדם שהמעיט במילים ודיבר בתגובה לנסיבות: אם הנסיבות הצדיקו זאת, הוא היה יכול לתת הסברים ארוכים ומפורטים. אם לא, הוא היה אומר רק מילה אחת או שתיים – או לפעמים אף מילה כלל. הוא הקפיד על מימרתו של אג’אהן לי: "אם אתה מתכוון ללמד אנשים את הדְהַמַּה, אבל הם לא מתכוונים להקשיב או לא מוכנים למה שיש לך לומר, אז לא משנה כמה פנטסטית היא הדהמה שאתה מתכוון ללמד זה עדיין נחשב כדיבור סתמי, מכיוון שזה לא משרת אף מטרה."

❖ אני תמיד הייתי נדהם מהנכונות שלו – לפעמים נלהבות – ללמד מדיטציה גם כאשר הוא היה חולה. פעם אחת הוא הסביר לי, "אם אנשים באמת מעוניינים להקשיב, אני מוצא שאני מעוניין ללמד אותם, ולא משנה כמה יש לי להגיד זה אף פעם לא מעייף אותי. למעשה אני בדרך כלל מסיים עם יותר אנרגיה יחסית למה שהתחלתי. אבל אם הם לא מתכוונים להקשיב, אז אני נשחק לאחר המילה השנייה או השלישית."

❖ "לפני שאתה עומד להגיד משהו, שאל את עצמך אם הדבר הכרחי או לא. אם הוא לא, אל תגיד אותו. זה הצעד הראשון בלאמן את התודעה – אם אין לך שליטה כלשהי לגבי הפה שלך, איך אתה מצפה שתהיה לך שליטה כלשהי לגבי התודעה שלך?"

❖ לפעמים הדרך של אג'אהן פואנג להיות אדיב הייתה על ידי התרסה – למרות שהייתה לו דרך משלו לעשות זאת. הוא מעולם לא הרים את קולו או השתמש בשפה בוטה, אבל עדיין המילים שלו היו מסוגלות להיכנס ולצרוב את הלב.

פעם אחת הגבתי בקשר לכך ושאלתי אותו, "למה זה שכאשר המילים שלך מכאיבות הן נכנסות ישר אל תוך הלב?"

הוא ענה, "זה כדי שתזכור אותן. אם המילים לא משמעותיות ולא פוגעות ישירות באדם שמקשיב, הם לא משמעותיות גם עבור האדם שמדבר."

❖ כאשר אג’אהן פואנג התנהג בהתרסה כלפי תלמידיו, מידה ההתרסה שבחר הייתה ביחס לרמת החריצות של התלמיד או התלמידה. ככל שהתלמידה הייתה חרוצה יותר כך הוא היה ביקורתי יותר, מכיוון שחשב שתלמידה שהיא חרוצה יכולה להיעזר במילותיו כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר.

באחד המקרים, תלמידה אחת שלא הייתה נזירה ולא הבינה את העניין הזה בקשר לאג'אהן פואנג, עזרה לטפל בו כאשר היה חולה ושהה בבנגקוק. גם כאשר ניסתה כמיטב יכולתה לדאוג לצרכיו הוא תמיד היה מבקר אותה, עד כדי כך שחשבה לעזוב אותו.

אך קרה המקרה ותלמידה נוספת שלא הייתה נזירה הגיעה אליו לביקור ואג’אהן פואנג אמר לה כבדרך אגב, "כאשר מורה מבקר את התלמידים שלו זה בגלל אחת משתי סיבות: או שהוא מנסה לגרום להם להישאר, או שהוא מנסה לגרום להם לעזוב." התלמידה הראשונה, כאשר שמעה זאת, הבינה לפתע מדוע הוא התנהג בהתרסה ולכן החליטה להישאר.

❖ סיפור שאג’אהן פואנג אהב לספר - עם תוספת אישית משלו – היה סיפור הגַ'אקָאטָה על הצב והברבורים:

פעם אחת היו שני ברבורים שאהבו לעצור מדי יום ליד אגם כדי לשתות מים. עם הזמן הם התיידדו עם צב שחי באגם והתחילו לספר לו על כל הדברים הרבים שהם ראו בזמן שעפו סביב, גבוה בשמיים. הצב הוקסם מהסיפורים שלהם, אבל לאחר זמן מה התחיל להרגיש מאוד מדוכא כי הוא ידע שלעולם לא תהיה לו הזדמנות לראות את העולם הגדול והפראי שהברבורים זכו לראות במעופם.

כאשר הצב העיר לברבורים על כך הם השיבו ואמרו, "זאת לא בעיה בכלל. אנחנו נמצא דרך לקחת אותך למעלה יחד איתנו." אז הם לקחו מקל והברבור הזכר אחז בקצה אחד של המקל בעזרת פיו, בזמן שהנקבה לקחה את הקצה השני בפיה. לאחר מכן הם ביקשו מהצב לתפוס את חלקו האמצעי של המקל עם פיו, וכאשר הכול היה מוכן הם המריאו.

הם עפו מעלה אל השמיים והצב ראה דברים רבים מספור בנוגע לעולם שמתחתיו, דברים שעליהם מעולם לא חלם – הוא נהנה כפי שלא נהנה בחייו.

כאשר הם עפו מעל לכפר, לעומת זאת, מספר ילדים ששיחקו למטה החלו לצעוק, "תראו, ברבורים סוחבים צב! ברבורים סוחבים צב!" קריאות הילדים הרסו לצב את החוויה אז הוא חשב על תגובה מתוחכמת: "לא. הצב סוחב את הברבורים!" אבל ברגע שהצב פתח את פיו כדי לומר זאת הוא נפל מטה אל מותו.

מוסר ההשכל של הסיפור: "שמור על פיך כאשר אתה מגיע אל מקומות גבוהים."

❖ אשפה היא ביטוי לדיבור סתמי בסלנג תאילנדי ופעם אחת אג’אהן פואנג השתמש במונח באופן דרמתי. ערב אחד כאשר הוא לימד בבנגקוק, במקרה יצא כך ששלוש נשים צעירות שהיו חברות משכבר הימים הופיעו יחד בבניין שבו לימד. אבל במקום להצטרף לתרגול עם הקבוצה שכבר התחילה למדוט, הן מצאו לעצמן פינה חבויה כדי להתעדכן ביניהן ברכילות העכשווית.

בזמן שהיו עסוקות בלדבר הן לא שמו לב לכך שאג’אהן פואנג קם מתרגול המדיטציה כדי לשחרר את רגליו, ועבר ממש לידן עם סיגריה בפיו וקופסת גפרורים בידו. הוא נעצר לרגע והדליק גפרור, אבל במקום להדליק את הסיגריה שלו הוא זרק את הגפרור הדולק לעברן, אל אמצע הקבוצה.

הן נבהלו ואחת מהן אמרה, "טהַאן פהַאווּ! למה עשית את זה? כמעט פגעת בי!"

"ראיתי ערמה של אשפה עומדת שם", הוא ענה, "וחשבתי שכדאי שאדליק אותה באש."

❖ יום אחד אג’אהן פואנג שמע במקרה שני תלמידים מדברים. אחד מהם שאל שאלה והתלמיד האחר השיב לו בכך שאמר, "ובכן, לי נראה ש..."

אג’אהן פואנג קטע אותו מיד: "אם אתה לא באמת יודע תגיד שאתה לא יודע ותניח לעניין. מדוע להפיץ הלאה את הבורות שלך?"

❖ "יש לנו שתי אוזניים ופה אחד – זה מראה שאנחנו צריכים להקדיש יותר זמן כדי להקשיב ופחות כדי לדבר."

❖ "לא משנה מה קורה במהלך תרגול המדיטציה שלך, אל תספר על כך לאיש מלבד למורה שלך. אם אתה הולך ומספר לאנשים אחרים זו התרברבות. והתרברבות נחשבת כמזהם, נכון?"

❖ "כשאנשים מפרסים כמה הם טובים, הם בעצם מפרסמים כמה הם טיפשים."

❖ "אם משהו הוא ממש טוב, אתה לא צריך לפרסם אותו."

❖ בתאילנד יש מספר כתבי עת שמוקדשים לנזירים, בדומה לכתבי העת המוקדשים לכוכבי קולנוע במערב, בהם נכתב על סיפורי החיים של הנזירים והנזירות המפורסמים והפחות מפורסמים וגם על חייהם של מתרגלי המדיטציה שאינם נזירים. בכתבי העת האלו, לעומת זאת, ישנה נטייה להדר את סיפורי החיים שמתפרסמים בהם בכל כך הרבה סיפורי ניסים ותופעות על טבעיות עד שקשה לקחת אותם ברצינות.

מתוך ההיכרות השטחית שהייתה לאג’אהן פואנג עם העורכים והכתבים האחראים על כתבי העת הוא הרגיש, באופן כללי, שמטרותיהם העיקריות של העורכים היו בעלות אופי מיסיונרי.

כפי שהוא ניסח זאת, "מורי המדיטציה הגדולים שמו את חייהם על כף המאזניים ויצאו אל הטבע הפראי כדי למצוא את הדהמה. כאשר מצאו אותה, לאחר שחזרו, הם הציעו אותה ללא כל תשלום. אבל האנשים האלו (כותבי ועורכי כתבי העת) יושבים במשרדים הממוזגים שלהם, כותבים את כל מה שעולה להם בראש, ואז מעמידים את זה למכירה." לכן הוא אף פעם לא שיתף איתם פעולה כאשר ניסו לפרסם סיפורים עליו בכתבי העת שלהם.

פעם אחת קבוצה של כתבים מכתב עת שנקרא "אנשים מעבר לעולם" הגיעה כדי לבקר אותו, חמושים במצלמות ורשמקולים. אחרי שהביעו את כבודם לאג’אהן פואנג, הם ביקשו ממנו לספר להם לגבי ה-"פרוואט" (prawat) שלו, או ההיסטוריה האישית שלו. אך מסתבר שפירוש המילה התאילנדית "פרוואט" יכול להיות גם רישום משטרתי, אז אג’אהן פואנג אמר בתגובה שאין לו רישום משטרתי מכיוון שמעולם לא עשה משהו רע. אבל הכתבים לא התייאשו בקלות. אם הוא לא מעוניין לספר לגבי ההיסטוריה האישית שלו, הם אמרו, האם בבקשה הוא יכול לכל הפחות ללמד אותם מעט דהמה.

זו בקשה שאף נזיר לא יכול לסרב לה, אז הוא אמר להם לעצום את העיניים שלהם ולמדוט על המילה "בודדהו" – ער. הם הפעילו את הרשמקולים שלהם, ישבו במדיטציה וחיכו לשיחת הדהמה, אבל זה כל מה שהם שמעו, "זהו שיעור הדהמה היום: שתי מילים – בוד ו-דדהו. עכשיו, אם אתם לא מסוגלים לשמור את שתי המילים האלה בתודעה זה יהיה בזבוז זמן ללמד אתכם דבר נוסף. סוף הלימוד."

כאשר הם הבינו שזה היה כל השיעור, הכתבים – שנראו די מרוגזים – אספו את המצלמות והרשמקולים שלהם ומעולם לא הטרידו את אג'אהן פואנג שוב.