ערב

עמידות

הערב, אנחנו מתחילים את הדיון על השלמויות שנמצאות תחת הקטגוריה של רוגע. היום נדבר על עמידות, ומחר בערב על השתוות הנפש.

כפי שציינתי אתמול, מורים רבים במסורת היער התאילנדית הבחינו, כשאנשים מערביים הגיעו ללמוד איתם, שעמידות והשתוות הנפש היו שתי האיכויות התודעתיות שהכי חסרו להם. לכן, אני אצטרך לעסוק בשלמויות האלו לפרוטרוט. אנחנו נבחין, בזמן שאנחנו דנים בהן, ששתי השלמויות האלו מאוד קשורות לתרגול של ריכוז ולתרגול של הבחנה. אתם תצטרכו עמידות וגם השתוות נפש כדי לפתח ריכוז, ומצד שני, שתי האיכויות מוכרחות להיתמך בכוחות הריכוז שלכם כדי שתוכלו לשמר אותן. בנוסף, על ידי כך שנפתח אותן, אנחנו נגלה שעלינו להיעזר ברקע שיש לנו בהבחנה, ובמיוחד בידע שלנו על שלושת הפבריקציות.

המילה הפאלית לעמידות, השלמות שנדבר עליה היום, היא קהאנטי (khanti). המילה הזו יכולה להיות מתורגמת גם כ-"סבלנות" או "סיבולת". בדומה לכל שאר השלמויות, מקורה בתשוקה: כעיקרון, התשוקה שלנו לדבוק בתשוקות המיטיבות שלנו, למרות הכאב והקשיים האחרים שהמחויבות שלנו להמשיך לדבוק בתשוקות המיטיבות האלו עלולה לעורר. הנקודה הזו, כפי שנראה, מבוססת על התשוקה לעצמאות: אתם לא רוצים שהטוּב שלכם יהיה תלוי בטוּב של אנשים אחרים, או בטוּב של הסיטואציה שבה אתם מוצאים את עצמכם.

ישנו סיפור בקאנון על גברת בשם ודהיקה. לגברת ודהיקה היה מוניטין של אישה נדיבה ועדינה, אז השפחה שלה, קאלי, החליטה, "ובכן, האם יש לה מוניטין כזה מכיוון שהיא באמת נדיבה ועדינה, או רק מכיוון שאני תמיד טובה בעבודתי?". לכן, קאלי בחנה אותה. יום אחד היא התעוררה מעט מאוחר יותר מאשר בדרך כלל, ובעלת הבית שלה, ודהיקה, קצת התעצבה מכך. קאלי השפחה אמרה לעצמה, "אהה, ישנו כעס שקיים בבעלת הבית שלי. אולי אבחן אותה עוד קצת”. יום למחרת, קאלי התעוררה אפילו מאוחר יותר ובעלת הבית שלה התעצבנה אף יותר. קאלי אמרה לעצמה, "אהה, היא ממש כועסת. אולי אבחן אותה שוב”. ביום השלישי היא התעוררה אפילו מאוחר יותר. בעלת הבית התעצבנה כל כך שהיא הכתה את קאלי על ראשה עם מארוך. אז, קאלי, עם ראשה המדמם, הלכה לגנות ולהוקיע את בעלת הבית שלה באוזניי השכנים. מהנקודה הזו ואילך, לגברת ודהיקה היה מוניטין שהיא קשה ואלימה.

מטרת הסיפור היא להזכיר לכם שאתם לא רוצים שהטוּב שלכם יהיה מוכרח להיות תלוי בטוּב של אנשים אחרים. אם הוא תלוי בהם, אתם לא יכולים לסמוך על עצמכם.

עמידות היא איכות, כשאתם מפתחים אותה, שמאפשרת לכם לעזור לאחרים וגם לעצמכם בו זמנית. אם אתם מגיבים לקשיים בכעס, זה יוצר בעיות עבורכם וגם יוצר בעיות עבור האנשים סביבכם. לעומת זאת, אם אתם יכולים לרסן את הכעס שלכם, אז אתם מפיקים תועלת והאנשים סביבכם מפיקים תועלת גם כן. זאת הסיבה שבקאנון, עמידות קשורה באופן ישיר לשלמות של רצון טוב.

בנוסף, כפי שאמרתי, אנחנו צריכים להשתמש בהבחנה ולהחיל אותה על תרגול הסיבולת או העמידות שלנו. דרך אחת לעשות זאת היא לזכור את המסגרת של שלושת סוגי הפבריקציות, ולהשתמש במסגרת הזו כדי לפברק מצבים תודעתיים שמחזקים את העמידות שלנו והופכים אותה לקלה יותר לתרגול.

כשחזרתי לאמריקה לאחר שנים רבות בתאילנד, חלק מאנשים שאלו אותי, "מה הדבר הקשה ביותר שהיית צריך לסבול כשתרגלת בתאילנד?" לא הצלחתי לחשוב על משהו מסוים. זה גרם לי להבין שזו כנראה הייתה הסיבה שהצלחתי לעמוד בהרבה קשיים כשהייתי שם: לא התמקדתי בקשיים, התמקדתי בדברים שהיו מעניינים וטובים. זה יכול לחזק את העמידות שלכם: אתם לא מתמקדים במה שקשה. במקום זאת, אתם מתמקדים בדברים שתומכים בכם ונותנים לכם אנרגיה.

לדוגמה, בנוגע לשלושת הפבריקציות, לא משנה כמה הנסיבות החיצוניות קשות, אתם תמיד יכולים לנשום בנוחות. אין כזה דבר משטרת הנשימה, ועדיין לא הפריטו את הנשימה שלכם, אז היא עדיין שלכם ואתם יכולים לפעול איתה כראות עינכם.

שנית, בנוגע לפבריקציה מילולית, חלק גדול מעמידות קשור לדרך שאתם מדברים עם עצמכם בקשר למצב. לדוגמה, לרוב אנחנו חושבים שאם אנשים מתנהגים אלינו לא יפה ואנחנו לא מגיבים בכעס, הם יראו אותנו כחלשים. לכן, כדי לפעול כנגד המחשבה הזו, אתם צריכים לשמור בתודעה את התפיסה שאומרת שעמידות היא כוח. בנוסף, בכך שאתם לא מראים את הרגשות שלכם, אתם שמים את עצמכם בעמדה בטוחה יותר. אתם שומרים בתודעה את העובדה שאם אנשים אחרים יודעים מה גורם לכם לכעוס, הם יכולים לשלוט בכם.

פעם העברתי שיעור במדבר בקליפורניה לקבוצה של אנשים, ולמחרת השיעור אחת מהתלמידות אמרה, "אתה יודע, בבוקר לאחר השיחה שלך הבנתי שאני מאוד כועסת עליך, אז שאלתי את עצמי למה. חשבתי על זה מאוחר יותר והבנתי שאני כועסת עליך בגלל שאני לא יודעת היכן נמצאים הכפתורים שלך”. (זה ביטוי נפוץ באמריקה: זה כמו שהאדם האחר הוא מכונה, אתם לוחצים עם הכפתורים, והמכונה עושה את מה שאתם רוצים שהיא תעשה.) חייכתי ואמרתי, "זאת אחת הסיבות שנזירים לובשים גלימות, כדי שאף אחד לא יוכל לראות איפה הכפתורים שלנו”.

לכן, מנקודת המבט של הבודהה, לא להגיב בצורה אוטומטית זו עמדה של כוח. זה לא אומר שאתם לא מנסים לתקן עוולות והתנהגויות לא מיטיבות. זה רק אומר שאתם מנסים להישאר מספיק רגועים כדי להבין מה יהיה הזמן והמקום הנכון ביותר להגיב לסיטואציה קשה. זה דבר טוב להגיד לעצמכם כשאתם עומדים מול מצב קשה: שאתם נמצאים בעמדה טובה יותר אם אתם לא מגיבים בצורה אוטומטית. במילים אחרות, השלמות של עמידות מאפשרת לכם למצוא את הדרך ההולמת להגיב. זאת פבריקציה מילולית טובה לשמור בתודעה.

ובנוגע לפבריקציות מנטאליות, נניח שמישהו תוקף אתכם מילולית. למארק טווין יש תפיסה טובה לשמור בתודעה, שאומרת שזה לא נבון לריב עם חזיר. אחד, אתם מתלכלכים. שניים, זה משמח את החזיר.

שימו לב לחשיבות של שימוש בחוש ההומור שלכם כדי, כמו שאנחנו אומרים באנגלית, "לקחת בקלות" את הקשיים. כבר ראינו את המרכיב של הומור בסיפור על גברת ודהיקה, אבל השימוש בהומור כדי לפתח עמידות הוא נושא אוניברסלי שמכיל מרכיבים של חוכמה מסורתית.

היה חוקר בריטי שחי בקנדה במאה ה-19 שרצה למצוא מצבור של פחם בטריטוריות הצפוניות. הוא לא מצא אף אדם שהסכים להדריך אותו במסעו לחקור את השטחים האלו מלבד קבוצה של ילידים דנים (Dene). לכן, הוא החליט לצאת למסע איתם. זה היה אחד המקרים הראשונים של חוקר בריטי ששם את חייו בידיהם של ילידים קנדיים. בזמן שהם עברו דרך הטריטוריות הצפוניות, הם קיימו את עצמם באמצעות כישורי הצייד והדייג שלהם. החוקר הבריטי שם לב שהילידים סיפרו הכי הרבה בדיחות בימים בהם הצייד והדייג לא היו מוצלחים, והבין שהם מספרים יותר בדיחות בימים האלו כדי לשמור על מצב הרוח שלהם מרומם למרות הרעב.

אלו הן חלק מהדרכים בעזרתן אתם משתמשים בידע שלכם על פבריקציות כדי לעמוד במצבים קשים.

דרך נוספת להשתמש בהבחנה כדי לחזק את העמידות שלכם היא לראות בבירור מהם הדברים שיש לקבל ולסבול ומהם הדברים שאין לקבל ולסבול – ולהבחין ביניהם. בסופו של דבר, ההבחנה הבסיסית מסתכמת בהבדל שבין התוצאות של קארמה מהעבר והקארמה העכשווית שלכם: אתם צריכים ללמוד לקבל את התוצאות של קארמה מהעבר ולעמוד בהן, אבל אתם לא מקבלים אף קארמה לא-מיומנת שאתם עלולים לעשות עכשיו.

בנוגע לתוצאות של קארמה מהעבר, הבודהה מתמקד בשני דברים שאתם צריכים לקבל ולעמוד בהם: מילים קשות וכאב.

הגישה הבסיסית של הבודהה ללמוד כיצד לעמוד במילים קשות היא לעשות להן דה-פרסונליזציה. כלומר, לא לקחת אותן באופן אישי. באחת מהסוטות, הבודהה גורם לכם להיזכר בכך שלדיבור אנושי יש היבטים רבים. זה נורמלי שיהיו מילים טובות ומילים קשות, נכונות ושקריות, דברים שנאמרים לכם עם כוונות טובות ודברים שנאמרים עם כוונות רעות. לכן, אם אדם משקר או אומר לכם דברים קשים, זה לא דבר שהוא לא נורמלי. זהו טבעו של הדיבור האנושי.

לפעמים, כשחייתי בתאילנד, אנשים היו מעליבים אותי. הייתי מזכיר לעצמי, "אני זה שהתאמץ כדי ללמוד את השפה התאית, אז זאת אשמתי שאני מבין אותם”. זו דרך אחת לעשות דה-פרסונליזציה לדברים, להבין שזה הטבע של דיבור אנושי. כמו שאומרים בתאילנד, "אפילו על הבודהה היו מעבירים ביקורת, אז מה יש לי לצפות?"

הדרך השנייה לעשות דה-פרסונליזציה למילים קשות, כאשר אדם אומר לכם משהו נבזי, היא להגיד לעצמכם, "צליל לא נעים יצר מגע עם האוזן”. ופשוט להניח לדברים שם, באוזן. הבעיה היא שאנחנו נוטים לא להשאיר אותם שם. אנחנו מושכים את המילים של אנשים אחרים פנימה, אל תוך התודעה. התודעה שלנו היא כמו שואב אבק ששואב פנימה רק את הלכלוך. אז את מי אנחנו מתכוונים להאשים? אנחנו שאבנו את הלכלוך פנימה.

לאג'אהן לי יש דימוי נחמד. הוא אומר שאם אדם אומר לכם משהו נבזי, זה כמו שהוא יורק אוכל מהפה שלו אל הקרקע. אם אתם מתמרמרים בתגובה לדבריו, זה כמו שהרמתם את האוכל שהוא ירק כדי לאכול אותו בעצמכם. ואם תקבלו כאב בטן, את מי אתם מתכוונים להאשים? אנחנו יכולים להמשיך לפתח את הדימוי של אג'אהן לי, ולהוסיף שאם אתם מכניסים את האוכל שהאדם האחר ירק אל תוך הפה שלכם כדי לירוק אותו בחזרה עליו – במילים אחרות, אם אתם מטיחים את העלבון בחזרה אל האדם שהעליב אתכם – אתם נראים טיפשיים, וגם נדבקתם בכל החיידקים שהיו על האוכל. במילים אחרות, עכשיו הקארמה הרעה של האדם הזה הפכה להיות שלכם.

אלו הן חלק מהדרכים לשימוש בפבריקציות מילוליות ופבריקציות מנטליות כדי לעזור לכם לעמוד במילים קשות על ידי כך שאתם עושים להן דה-פרסונליזציה.

בנוגע לכאב, דיברנו על הנושא הזה לפני כמה ימים, במונחים של הרביעייה השנייה של מדיטציית הנשימה: אתם לומדים כיצד לנשום עם תחושה של התרעננות, לנשום עם תחושה של קלות. לאחר מכן, אתם מנסים להבחין אלו תפיסות הופכות את הכאב לחמור יותר, ואתם משנים את התפיסות האלו כדי להרגיע את התודעה.

הבודהה מציע גישה נוספת להתמודדות עם כאב. פעם דוואדאטה ניסה להרוג את הבודהה על ידי סלע גדול שהוא דרדר במורד הר. הסלע פגע בסלע אחר והתפצל לרסיסים, ורסיס אחד חדר ופצע את כף רגלו של הבודהה. אחרי שהרסיס הוצא החוצה, הבודהה שכב עם כאבים חזקים ומארה הגיע להתגרות בו: "ישנוני אחד, אתה מרגיש אומלל בגלל שמישהו ניסה להרוג אותך?" הבודהה ענה, "לא, אני שוכב כאן ומפיץ רצון טוב וסימפטיה לכל היצורים החיים”.

באופן אישי, כשאני חולה, גליתי שלהפיץ מחשבות של רצון טוב הכי רחוק שאני יכול זו דרך טובה להתמודד עם החולי. זה שומר על התודעה, מונע ממנה מלהתלונן לגבי המחלה, ומרחיב אותה למצב מנטלי הרבה יותר גדול – כמו הנהר שזרקו לתוכו את גוש המלח.

לסיכום, אלו הם שני הדברים שאתם צריכים ללמוד לקבל ולסבול: מילים קשות וכאב פיזי. שימוש בהבחנה ופיתוח כוחות הריכוז שלכם יכולים לעזור בשני המקרים. אתם תבחינו בכך, בשני המקרים, שאתם עוקבים אחר הצעדים של הרביעייה השנייה במדיטציית הנשימה. כבר עברנו על הנקודה הזו במפורש כשהסברנו איך להתמודד עם כאבים, אבל היא תקפה להתמודדות עם מילים קשות גם כן. אתם מתמקדים על לנשום בנוחות בזמן שאתם מותקפים מילולית – זוהי פבריקציה גופנית – וזה שומר עליכם, ומונע מכם להוסיף מתח לא הכרחי לסיטואציה. לאחר מכן, אתם מוצאים דרכים להתייחס למצב בעזרת תפיסות מיטיבות – זוהי פבריקציה מנטאלית – כדי להרגיע את התודעה.

מצד שני, הדברים שאתם לא מקבלים הם המצבים המנטליים הלא-מיומנים שלכם. הבודהה אומר שאם תאווה, דחייה או אשליה מתעוררים בתודעה, אתם לא מאפשרים להם להישאר. אתם מנסים להסיר אותם מהתודעה באותה הדרך שהייתם מנסים לכבות אש ששורפת את השיער שעל ראשכם.

להבדלה הזו, בין הדברים שראוי והדברים שלא ראוי שתקבלו וסבלו, יש לימוד מקביל בדבריו של הבודהה לגבי הסתפקות. אתם לומדים כיצד להסתפק בסביבה הפיזית שלכם, בנוגע לאוכל, לבוש ומחסה. אם התנאים האלו מספיק טובים כדי לאפשר לכם לתרגל, אז הם מספיקים. אבל אתם לא מסתפקים בקשר לרמת המיומנות שלכם. כל עוד שאתם רואים שהתודעה עדיין גורמת לעצמה לסבול, אתם מוכרחים להגיד לעצמכם, "אני צריך להשתפר עוד יותר”.

עכשיו, סוג אחד של עמידות שלא מוזכר בטקסטים הוא כשאתם מוצאים את עצמכם בסיטואציה שבה קשה לכם לתרגל כי יש לכם יותר מדי מחויבויות, ואתם לא יכולים להניח למחויבויות האלו. במקרה כזה, המורים שלי אמרו לא להתמקד בקשיים. במקום זאת, התמקדו בדברים שאתם כן יכולים לעשות. האג'אהנים השונים בתאילנד רגילים שאנשים אומרים להם, "אג'אהן, אין לי זמן לתרגל מדיטציה”. והאג'אהנים תמיד עונים, "יש לך זמן לנשום?" "כן”. "אם כך, יש לך מספיק זמן לתרגל”.

לאג'אהן מהא בואה הייתה תלמידה, אישה בשנות השישים שגססה מסרטן העצם, שביקשה ממנו רשות לתרגל מדיטציה במנזר שלו כדי להתכונן למותה הקרוב. הוא אמר לה להביא איתה רופא, בגלל שלא היה לו כל ידע רפואי. הייתה לה חברה שהייתה רופאה בדימוס, אישה מבוגרת בשנות השמונים, שהסכימה להגיע איתה למנזר.

הן נשארו במנזר למשך שלושה חודשים, ואג'אהן מהא בואה העביר להן שיחת דהמה כמעט מדי ערב. לאחר שהן חזרו לבנגקוק, הרופאה המבוגרת החליטה לתמלל את שיחות הדהמה שהן הקליטו עם הרשמקול. מצבה הבריאותי לא היה טוב, והראייה שלה לא הייתה טובה, אבל היא הצליחה לתמלל את כל השיחות – כמעט 90 בסך הכול.

היא אמרה שאחד מדברי הלימוד של אג'אהן מהא בואה עודד אותה לעשות את זה: ככל שאתם מתבגרים והגוף שלכם מתחיל לכשול, נסו לסחוט ממנו כמה שיותר טוּב, ככל שאתם יכולים, לפני שאתם צריכים לזרוק אותו. זאת מחשבה שכולנו צריכים לשמור בתודעה.

לכן, אנחנו יכולים להתייחס לקשיים שלנו כאל הזדמנויות כדי לפתח את השלמויות. כשטיפלתי במורה שלי, היו זמנים בהם הטיפול בו לקח את כל שעות היום והלילה, אבל המשכתי להגיד לעצמי, "אני לומד לקחים טובים, שיעורים טובים”. לפני שטיפלתי בו, לא הייתי מאוד טוב בטיפול באנשים חולים. תמיד חשבתי שאני עושה להם טובה גדולה. אבל עם אג'אהן פואנג, אך פעם לא קבלתי את התחושה שאני עושה לו טובה. למשל, הייתי חייב להישאר ער ביחד איתו למשך שלושה או ארבעה לילות ברציפות, ואז כשהוא בסופו של דבר השתפר והרגיש טוב יותר, הוא היה אומר, "אתה יכול ללכת להיכן שתרצה”. הוא לא אמר, "תודה”. אלא פשוט, "לך". הבנתי שעליי לטפל בו עבור האיכויות הטובות שפיתחתי בתוכי, ולא עבור הוקרת התודה שלו. איכויות כמו סבלנות ועמידות. זאת הגישה שאתם צריכים לאמץ כשהנסיבות סביבכם הן קשות. יש הרבה דברים שאתם לא יכולים לשנות או שייקח זמן לשנותם, אבל אם אתם יכולים להתייחס אליהם כאתגר, וכדרך לפתח את השלמויות, אז הם נהיים למעשה חלק מהתרגול.

שאלות

שאלה: האם כל הרגשות הם פבריקציות מנטאליות?

תשובה: רגשות מורכבים מפבריקציות גופניות, מילוליות ומנטאליות. לדוגמה, כאשר כעס מתעורר, את תנשמי בדרך מסוימת, תדברי לעצמך בדרך מסוימת, ואז תחזיקי בתודעה תפיסות מסוימות ותחושות גופניות מסוימות.

שאלה: והשאלה הבאה, האם אנחנו יכולים לסמוך על הרגשות שלנו?

תשובה: לא. המצאתם אותם. בדומה לכל דבר אחר שאת מפברקת, את צריכים לשאול את עצמך: "האם הרגש הזה הוא מיומן? במקרה שהוא לא-מיומן, אלו פבריקציות אני צריכה לשנות?"