ערב
הבחנה
השיחה היום בערב היא על השלמות של הבחנה. עבור הבודהה, הבחנה מתחילה כשאנחנו מכבדים את התשוקה שלנו למצוא אושר אמיתי. המשמעות של כך היא שהבחנה מתחילה כשיש לנו רצון טוב אמיתי כלפי עצמנו. אז, בדיון הערב, אני רוצה שתשמרו את זה בתודעה כשאנחנו מדברים על השקפה נכונה – דרך ההתייחסות הנכונה להשקפה נכונה צריכה לקבל מוטיבציה והכוונה מרצון טוב.
להשקפה נכונה יש שתי רמות עיקריות – שגרתית ונשגבת – ובנוגע לכל רמה של השקפה נכונה אני אמשיך להפנות את תשומת ליבכם אל השאלה: אם יש לכם רצון טוב כלפי עצמכם, מה תהיה הדרך הטובה ביותר להתייחס למה שהשקפה נכונה אומרת לכם ברמה הזו? אנחנו כוללים את השלמות של רצון טוב בדיון על הבחנה לאור העובדה שהגורמים של הבחנה בדרך הנאצלת כפולת השמונה כוללים לא רק את השקפה נכונה, אלא גם את כוונה נכונה. ורצון טוב הוא אחת מהדרכים שבה כוונה נכונה מבוטאת.
לדברי הבודהה, התפקיד שיש לרצון טוב בהבחנה מתחיל עם השאלה שנמצאת בתחילתה של הבחנה: "מהו הדבר, כאשר אני אעשה אותו, שיוביל אל רווחה ואושר ארוכי טווח עבורי? מה, כאשר אני אעשה אותו, יוביל לנזק וסבל ארוכי טווח עבורי?"
ההבחנה או התבונה במקרה הזה מתעוררים כשאנחנו מבינים שלושה דברים: אחד, יש כזה דבר אושר לטווח הארוך. שניים, הוא טוב יותר מאשר אושר לטווח הקצר. שלוש, אושר מגיע מהפעולות שלנו, ולכן עלינו להבין את התבנית שלפיה פעולות מובילות לתוצאות – והשאלות האלו מספקות את ההקשר להשקפה נכונה, הן בנוגע לרמה השגרתית והן בנוגע לרמה הנשגבת שלה. השקפה נכונה, בשתי הרמות שלה, מספקת הכוונה נוספת לתשוקות שלנו להשיג אושר אמיתי.
שימו לב לכך שהשקפה נכונה במקרה הזה עוסקת בטבען של פעולות ולא בטבעם של דברים. לפעמים אנחנו שומעים שיש בנו היאחזות, למשל, לשעון הזה שכאן, בגלל שאנחנו חושבים שיש לו מהות אינהרנטית. במילים אחרות, אנחנו חושבים שהשעון הזה קיים בפני עצמו, ללא כל תלות בדברים אחרים, ואם נבין שעצם הקיום של השעון תלוי בהרבה דברים אחרים אז נפסיק להיאחז בו. אבל, למעשה, הסיבה שאנחנו נאחזים בשעון היא כי אנחנו חושבים שאם נאחז בו הוא יביא לנו עונג, ושהוא שווה את המאמץ שנדרש כדי להיאחז בו – למרות שאנחנו יודעים טוב מאוד שאין לו מהות אינהרנטית. אם נבין שהשעון כבר לא יביא לנו עונג נוסף, או שהוא לא שווה את המאמץ, אנחנו נזרוק אותו, גם אם אנחנו חושבים שיש לו מהות אינהרנטית. למעשה, הנושא מסתכם בכך שהדבר החשוב הוא לא כל כך הטבע של הדברים בחוץ, אלא השאלה; מהן הפעולות שאנחנו חושבים שראוי לעשותן?
ברמה של השקפה נכונה שגרתית, שני הנושאים העיקריים הם קארמה ולידה מחדש.
הלקח שמגיע מדברי הלימוד של הבודהה על קארמה, או קאמה בפאלי, הוא שהפעולות שלכם מגיעות מהכוונות שלכם, והכוונות שלכם מגיעות מהתודעה שלכם, אז התודעה שלכם היא הגורם שמעצב את חייכם. ההשפעה הזו של התודעה יכולה להגיע מהפעולות שלה בעבר, מהפעולות שלה ברגע ההווה או משילוב שלהן. התודעה היא לא רק תוצר לוואי של תהליכים פיזיקליים. התודעה היא השולטת, היא פרואקטיבית ותכליתית. במילים אחרות, היא אינה פועלת רק בתגובה לגירויים. למעשה, היא יוצאת החוצה ומחפשת אחר אושר. השקפה נכונה מלמדת אותנו אלו פעולות הן מיומנות, ובאמת מובילות אל אושר, ואלו פעולות הן אינן מיומנות, ומובילות אל סבל. אם אתם מכניסים רצון טוב אל הידע הזה, אתם צריכים להזכיר לעצמכם שאם אתם חושקים באושר אמיתי, אתם צריכים לפתח איכויות מכובדות וראויות בתודעה. איכויות שהן בלתי מזיקות. לכן, המשימה של לפתח את האיכויות המכובדות האלו היא דבר שבהחלט ראוי ומשתלם לעשותו. אלו הם הלקחים מדברי הלימוד של הבודהה על קאמה.
הלקחים מדברי הלימוד על לידה מחדש הם שההכרה, כתהליך, יכולה לשרוד את המוות של הגוף, ושהתוצאות של המעשים שלכם יכולים להשפיע על מה שתחוו בלידות העתידיות שלכם. יש לקחת את העובדה הזו בחשבון כשאתם מתכננים דרכי פעולה בקשר לאלו פעולות משתלם לעשות. חלק מהאנשים אומרים, "אני לא רוצה לשמוע על גלגולי חיים עתידיים. אני רוצה להתמקד רק במה שאני עושה בחיי היומיום שלי”. אבל, למעשה, אתם לא יכולים להפריד בין שני הנושאים האלו. להחלטות שאתם מקבלים בחיי היומיום שלכם תהיה השפעה גם על גלגולי החיים העתידיים שלכם, ויש לקחת בחשבון את העובדה הזו כשאתם מנסים להחליט מה כדאי ומשתלם לכם לעשות כרגע.
עכשיו, יש הרבה דברים שתצטרכו לזנוח בזמן המוות, אבל איכויות מסוימות שפיתחתם בתודעה, בין אם הן טובות או רעות, יכולות לעבור אל גלגולי חיים עתידיים. אם תכניסו רצון טוב אל הידע הזה, אתם תבינו שאם תקדישו את החיים שלכם לפיתוח של איכויות טובות בלב ובתודעה שלכם, איכויות שיכולות לעבור אל העתיד, אז חייתם את חייכם בדרך מיטיבה.
יש סיפור בקשר לנושא הזה מחיי המשפחה שלי. כשהייתי נער מתבגר, המשפחה שלי בנתה בית. שכרנו אדריכל והיה לנו תפקיד מרכזי בעיצוב הבית. אבא שלי היה נגר, אז הוא גם ביצע חלק מהעבודות הפיזיות בבנייה. הוא היה מאוד גאה בבית. מספר שנים לאחר מכן, הצטרכנו לעבור לבית אחר, ומכרנו את הבית. יום אחד, שנים רבות לאחר שמכרנו אותו, אבא שלי אמר, "בוא נלך לראות את הבית הישן”. גילינו שבעלי הבית החדשים שינו הרבה ממאפייני הבנייה שלנו, ונראה שהם לא טיפלו בבית כמו שצריך. אבא שלי לא היה מרוצה.
בזמן שנסענו חזרה הביתה, הוא אמר, "אתה יודע, אין דבר שאני יכול להצביע עליו כהישג בחיים שלי”. כשהייתי צעיר, אבי היה חקלאי, גידל תפוחי אדמה, ואז הממשלה הגיעה ואמרה, "אתה צריך להיפטר מתפוחי האדמה שלך, אחרת מחיר תפוחי האדמה ירד יותר מדי”. אחרי מספר שנים כאלו, היינו חייבים למכור את החווה. אבא שלי הפך להיות עובד ממשלתי, והוא התקדם במעלה הסולם הבירוקרטי עד שקיבל תפקיד באגודת שימור המים הארצית, שעסקה הרבה בנושא של שימור משאבי מים. לאחר מכן רונלד רייגן נבחר לנשיאות וביטל את האגודה לשימור מים, אז אבא שלי יצא לפנסיה מוקדמת. אחרי שהוא סיפר לי את הדברים האלו בשעות אחר הצהריים של אותו היום, הוא סיכם ואמר שאין לו דבר שהוא יכול להצביע עליו כהישג בחייו.
היו לי שתי מחשבות אחרי שהקשבתי לסיפור שלו. הראשונה הייתה, "אני לא נחשב?" המחשבה השנייה הייתה הרהור: אם תנסו להפוך את משמעות חייכם להיות תלויה בדברים חיצוניים, זה יוביל לאכזבה – כי הרבה מאוד דברים חיצוניים הם מעבר לשליטתכם. אבל אם תוכלו להקדיש את החיים שלכם כדי לפתח איכויות טובות של התודעה, אף אחד לא יוכל לקחת אותן מכם. האיכויות האלו יהיו שלכם לעוד הרבה מאוד זמן. המאמצים שלכם בתחום הזה הם אף פעם לא בזבוז של זמן, ולכן האיכויות האלו בבירור שוות את המאמץ שאתם משקיעים בלפתח אותן. הן הישגים שיכולים לתת משמעות מוצקה ויציבה לחיים. זה לקח שמגיע מהשקפה נכונה שגרתית.
השקפה נכונה נשגבת מספקת לקחים נוספים בנוגע למה ראוי לעשות ומה לא, והיא מבוטאת בארבעת האמיתות הנאצלות. אז, בואו נסתכל על כל האמיתות, אחד אחר השנייה.
האמת הנאצלת הראשונה היא שסבל הוא משהו שאנחנו עושים. הוא לא רק קורה לנו: אנחנו נאחזים. עכשיו, המשמעות של המילה "להיאחז" בפאלי יכולה גם להיות להזין. אנחנו סובלים בגלל הרגלי התזונה שלנו. המשמעות של "להזין" במקרה הזה, כמובן, הוא לא רק הזנה פיזית: המשמעות היא גם לתזונה מנטאלית או נפשית, וגם לתזונה רגשית. למעשה, הרגלי התזונה המנטאליים והרגשיים שלנו הם צורת הסבל הישירה ביותר שלנו, אבל כל דרך של הזנה תהיה כרוכה בסבל.
המשמעות היא שלסבול זה פעולה אקטיבית ולא מצב פסיבי. אנחנו לא רק הקורבן כאן – עומדים בצד ומקבלים את הסבל – אנחנו בעצם יוצאים החוצה לעולם ויוצרים את הסבל שלנו. אם היה לנו רצון טוב כלפי עצמנו, היינו מנסים להביא את ההיאחזות הזו לסיום. וכדי לעשות זאת, אנחנו צריכים להבין את ההיאחזות שלנו לעומק. אנחנו צריכים להבין כיצד אנחנו יוצאים ונאחזים בדברים, איך אנחנו ממשיכים להיאחז בהם, ולמה.
הלקח שנובע מהאמת הנאצלת השנייה הוא שסבל מגיע מתשוקות לא-מיומנות, ולא מאירועים חיצוניים או נסיבות חיצוניות. במילים אחרות, הנסיבות החיצוניות יכולות להיות די קשות, אבל אנחנו לא חייבים לסבול בגללן. אם היה לכם רצון טוב כלפי עצמכם, הייתם לומדים כיצד לזנוח את התשוקות הלא-מיומנות שלכם. זה כולל את התשוקה שלכם אל תענוגות חושיים, שהם, כפי שכבר הסברנו, המשיכה שיש לכם לתכנן ולפנטז על עונג חושי. זאת הסיבה שויתור הוא אחד מהשלמויות.
האמת הנאצלת השלישית אומרת שסיום מוחלט של הסבל הוא אפשרי באמצעות זניחת הסיבה לסבל. ישנו מצב תודעתי שלא מוכרח להזין את עצמו, כי הוא עצמאי לחלוטין, בלתי תלוי, חופשי מנסיבות ותנאים. בטרמינולוגיה של הבודהה, המצב הזה הוא "בלתי-מפוברק", והוא אושר אמיתי, האושר האולטימטיבי. עכשיו, זה כמובן מציב רף מאוד גבוה לאושר אמיתי, וגם מציב אתגר. כעיקרון, הבודהה שואל: האם אנחנו מתכוונים לספק את עצמנו עם תענוגות חושיים? האם אנחנו מתכוונים לקבל את המסר של הפרסומאים? הם אומרים שנהיה שמחים אם נקנה את המוצרים שלהם, והם למדו כיצד להשתמש בתשוקות שלנו כנגדנו.
אתם מכירים את המשקה שנקרא ספרייט? ראיתם את הפרסומת לספרייט שאומרת, "צייתו לצמא שלכם"? האם אתם מתכוונים להסתפק במה שהצמא שלכם מצווה עליכם לעשות? או שאתם מתכוונים לכבד את התשוקה שלכם לאושר אמיתי? השאלות האלו דורשות מאתנו להרחיב את הדמיון ולקחת בחשבון שאושר אמיתי הוא אפשרות. אם יש לכם רצון טוב כלפי עצמכם, אתם תקבלו החלטה לא לנוח עד שתגשימו את האושר הזה עבור עצמכם.
האמת הנאצלת הרביעית היא דרך התרגול, שכוללת מידות טובות, ריכוז והבחנה – שהן, כפי שתראו, שלוש מהשלמויות, אם אנחנו כוללים את ריכוז תחת השלמות של ויתור. אם יש לכם רצון טוב כלפי עצמכם, אתם תפתחו את הגורמים האלו, וזה ידרוש מכם אמת, עמידות, התמדה והשתוות הנפש. זאת הסיבה שהאיכויות האלו הן גם שלמויות.
עכשיו, כדי לפתח את הדרך יש צורך בסוג מסוים של תשוקה, התשוקה לתרגול. התרגול דורש היאחזות זמנית: אתם צריכים להיאחז בתרגול כדי שהוא יצליח. סוג כזה של היאחזות הוא חלק הכרחי מהתרגול. הבודהה נותן את הדימוי של רפסודה. בזמן שאתם חוצים את הנהר, אתם צריכים להיאחז ברפסודה כדי שתוכלו להגיע אל הגדה השנייה. כשאתם מגיעים לצד השני, אתם יכולים לשחרר את הרפסודה ולהניח לה. כולם אוהבים להתמקד בלשחרר ולהניח לרפסודה בגדה השנייה של הנהר, ולפעמים אנשים אוהבים להתפאר בכך שהם משחררים לפני שהם באמת מגיעים לשם. אבל זה לא מצליח. אתם צריכים לחבר ולקשור את החלקים השונים של הרפסודה מהחומרים שזמינים לכם, ולאחר מכן אתם נאחזים בה על שהיא לוקחת אתכם אל חוף המבטחים.
העובדה שיש לתשוקה תפקיד בלעורר מוטיבציה לדרך שתוביל אל סיום התשוקה אומרת שדרך התרגול צריכה להיות אסטרטגית. ומכיוון שיש צורך בכמות מסוימת של היאחזות כדי לפתח את הדרך, תהיה כמות מסוימת של סבל בתרגול. כל מי שישב במדיטציה במשך שעה יודע שלהשיג שליטה בריכוז זה דבר שיש בו כמות מסוימת של כאב גופני וחוסר נוחות מנטאלית. אבל זה סבל עם תכלית, בשונה מהסבל שנגרם על ידי פעולות לא-מיומנות. זה אומר שלמרות שאנחנו מנסים להשיג מטרה שהיא בלתי מפוברקת, אנחנו צריכים להשתמש בפבריקציות כדי להגיע לשם, בגלל שאתם לא יכולים להשתמש בניבאנה כדי להגיע לניבאנה. זאת אחת הסיבות שהבודהה משתמש בדימוי של הרפסודה – דבר שמורכב מענפים וקרשים ונמצא בצד הזה של הנהר – במקום בדימוי של יאכטת הניבאנה, שמגיעה כדי לקחת אתכם אל הגדה השנייה של הנהר. אנחנו לא צריכים לחכות לספינה קסומה שעשויה מעצים מצופים בתכשיטים שתיקח אותנו ללא קושי אל הגדה השנייה, בגלל שאין כזו ספינה. אנחנו צריכים לפברק את הדרך ממה שיש לנו.
בנוסף, שימו לב לכך שכל אחת מארבעת האמיתות האלו כוללת תפקיד, חובה, שיש לבצע: להבין לעומק את הסבל, לזנוח את הסיבה לסבל, להגשים את הפסקת הסבל ולפתח את הדרך. זאת הסיבה שכוונה נכונה היא חלק מיכולת ההבחנה, מכיוון שאתם צריכים שתהיה לכם כוונה נחושה כדי לבצע את כל התפקידים האלו. הבודהה לא מכריח אתכם לבצע את כל התפקידים והחובות האלו, אבל אם יש לכם רצון טוב כלפי עצמכם, אתם תיקחו אותם על עצמכם מרצונכם החופשי.
שימו לב גם לתפקיד שיש לסיבה ולתוצאה בשתי הרמות של השקפה נכונה. לסבל יש סיבה; הדרך אל סיום הסבל תוביל אל סיום הסבל. הסיבה לסבל היא אותה הסיבה כמו שהיא הייתה בזמן שבו הבודהה לימד; הדרך אל סיום הסבל גם היא זהה. המשמעות של הדברים האלו היא שתוצאות החיפוש שלכם אחר אושר נקבעות על ידי התבניות של סיבה ותוצאה – תבניות שהן קבועות. אתם לא יכולים פשוט להגיד, "אני אוהב את הדרך שלי יותר מהדרך של הבודהה, אז אני אלך בדרך שאני מעדיף”. או, מצד שני, אתם כן יכולים להגיד את זה, אבל אין הבטחה שהדרך שלכם תביא לאותן התוצאות כמו זו של הבודהה. כשאנחנו אומרים שהדרך שלו היא דרך נאצלת, אחת המשמעויות היא שהדרך חלה על כולם. אם יש דבר שיש לעשות כחלק מדרך שהיא נאצלת, ויש לכם רצון טוב כלפי עצמכם, אתם תצטרכו לעשות אותו.
הבודהה נותן את הדוגמה של לנסות להוציא חלב מפרה. אם תנסו לסחוט את הקרן שלה, אתם לא תקבלו שום חלב. אתם יכולים לסחוט את הקרן עוד ועוד בהתלהבות, אבל אתם עדיין לא תוציאו ממנה חלב, והפרה כנראה תבעט בכם. עכשיו, אתם עשויים להחליט, "אוקי, כדאי שאני אפסיק לעשות את זה," וכשתפסיקו, אתם עשויים להגיע למסקנה, "היי, לא להשקיע מאמץ זה הרבה יותר נחמד מאשר כן להשקיע מאמץ”. אבל אתם עדיין לא תצליחו להשיג חלב. דרך פעולה יעילה יותר תהיה למצוא את החלק הנכון בפרה שצריך לסחוט. אתם בודקים כמה מקומות, ובסופו של דבר רואים שכאשר אתם סוחטים את העטינים, אתם מקבלים חלב.
באופן דומה, הבודהה אומר שאם תאמצו ותיקחו על עצמכם את הדרך הלא נכונה, לא משנה כמה מאמץ תשקיעו בה, אתם לא תקבלו את התוצאות שאתם רוצים. זאת הסיבה שהגורמים השונים של הדרך נקראים נכונים: הם באמת מביאים תוצאות, והקשר בין הדרך ובין התוצאות הוא תמיד קבוע.
לעומת זאת, למרות שהתבנית של סיבה ותוצאה היא תמיד זהה, היא כן מאפשרת מעט מרחב לבחירה ברגע ההווה. מרחב הבחירה הוא למעשה חלק מהתבנית: הרגע הנוכחי לא נקבע לחלוטין על ידי העבר. הפעולות שלכם בעבר מספקות לכם את חומר הגלם הלא מעובד כדי לעצב את הרגע הנוכחי, ואז, באמצעות הכוונות העכשוויות שלכם, אתם הופכים את חומר הגלם הזה אל החוויה הממשית שלכם של רגע ההווה. הכוונות העכשוויות שלכם יכולות להיות מעוצבות על ידי הפעולות שלכם בעבר, אבל הן לא חייבות להיות מעוצבות על ידן. בכל רגע, בהווה, אתם חופשיים לבצע בחירות מיומנות. זאת הסיבה, בזמן שאנחנו מודטים, שאנחנו מתמקדים ברגע ההווה כדי לראות בדיוק איך אנחנו מעצבים את רגע ההווה מחומרי הגלם של פעולות העבר שלנו. אנחנו לא יושבים ברגע ההווה פשוט כדי ליהנות ממנו. אנחנו מנסים להבין כיצד אנחנו מרכיבים אותו בדרך לא-מיומנת, ואיך אנחנו יכולים ללמוד להרכיב אותו בדרך מיומנת יותר.
זה המקום שבו דברי הלימוד של הבודהה על פבריקציות נכנסים לתמונה. הוא אומר שישנם שלושה סוגים של פבריקציות: גופניות, מילוליות ומנטאליות. פבריקציה גופנית היא הדרך שבה אתם נושמים. פבריקציה מילולית היא הדרך שבה אתם מדברים לעצמכם, ולבסוף, פבריקציות מנטאליות מתייחסות אל תחושות ותפיסות.
כשאתם מתרגלים ריכוז, אתם לוקחים חלק בכל שלושת הפבריקציות האלו: אחד, הנשימה הנכנסת והיוצאת היא הדבר שאתם מתמקדים בו. שניים, אתם מדברים עם עצמכם על איך אתם יכולים להביא את התודעה לנשימה, איך להפוך את הנשימה לנוחה יותר, ואיך לשמר ולפזר את תחושת הנוחות הזו ברחבי הגוף. שלוש, כדי לשמר ולפזר את תחושות העונג האלו, אתם צריכים תפיסה מסוימת של הנשימה כדי לשמור על התודעה ממוקדת בה, וגם כדי שתעזור לכם להפיק את המרב מהעונג.
תוך כדי כך שאתם מפתחים את הריכוז שלכם על ידי שימוש בשלושת סוגי הפבריקציות האלו, אתם הופכים להיות רגישים יותר לכיצד אתם לוקחים חלק ועוסקים בהן, גם במצבים אחרים של החיים שלכם. לדוגמה, כשאתם כועסים, אתם נושמים בדרך מסוימת שהיא לא נוחה, אתם נוטים לדבר אל עצמכם בדרך שמלבה את הכעס, ויש לכם גם תפיסה בתודעה שאומרת שהאדם עליו אתם כועסים הוא מפלצת או טיפש. עכשיו, אם אתם רוצים להמשיך עם הכעס, תמשיכו עם סוגי הפבריקציות האלו. אבל אם יש לכם רצון טוב כלפי עצמכם, ואתם רוצים להתעלות מעל הכעס ולהתגבר עליו, אתם צריכים לשנות אותן – ואתם יכולים.
באותו הזמן, אתם תגלו שאם אתם רוצים לפתח את השלמויות, אתם תצטרכו לפברק גם אותן. מהסיבה הזו, אנחנו נדבר על שלושת סוגי הפבריקציות האלו בעת הדיון שלנו על כל אחת מהשלמויות. לפעמים עולה השאלה: האם החיפוש אחר אושר ארוך טווח הוא שימוש אנוכי ביכולת ההבחנה שלכם? והתשובה היא לא. ישנן ארבע סיבות לתשובה הזו.
הסיבה הראשונה היא שאושר ארוך טווח מצריך מכם לפתח איכויות של רצון טוב, חמלה, נדיבות והימנעות מגרימת נזק. אין אדם קמצן או פוגעני שהגיע אי פעם לניבאנה.
הסיבה השנייה היא שאם אנחנו חיים את החיים שלנו ומרגישים חוסר סיפוק עם האושר שיש לנו, אנחנו נוטים להיות מתוסכלים ולהוציא את התסכול שלנו על אנשים אחרים. במנזר וואט מטא, יש לנו הרבה יונקי דבש. יונקי הדבש מזינים את עצמם באמצעות נקטר, בדרך כלל נקטר שמגיע מפרחים, אבל הם יכולים להזין את עצמם גם עם שילוב של מי סוכר ומעט מלח. אם אנחנו ממלאים את מיכל ההאכלה עם מי סוכר, יונקי הדבש יגיעו לאכול. אנחנו מאכילים אותם כבר שנים רבות. יש לנו ארבעה מכלי האכלה גדולים, ורוב הזמן אנחנו שומרים על המכלים מלאים. אחת לכמה זמן, לעומת זאת, אנחנו שוכחים למלא אותם. המכלים מתרוקנים, אבל כשהם ריקים, יונקי הדבש לא תוקפים אותנו – הם תוקפים אחד את השני. זה כמו שהם אומרים אחד לשני, "אתה הסיבה שלא נשאר נקטר”.
כשאני מסתכל על יונקי הדבש, אני חושב על אנשים. כשהנסיבות נהיות קשות, אנשים תוקפים אחד את השני, בין אם האנשים האחרים הם הסיבה האמיתית לבעיה או לא. אם תוכלו למצוא אושר שהוא מספק, ובמיוחד כזה שלא מצריך שתזינו את עצמכם, אז לא תהיה לכם שום סיבה לתקוף אנשים אחרים.
הסיבה השלישית שהחיפוש עבור אושר אמיתי הוא לא אנוכי היא שאנחנו סובלים בגלל שאנחנו נאחזים בדברים, וניזונים מהם. כל עוד שהצורך הזה להזנה לא מקבל התייחסות, הוא ישפיע לרעה על כל המאמצים שלנו להיות בלתי אנוכיים. לפני שנים רבות, שמעתי מורה דהמה מפורסם אומר שהוא לא היה רוצה לחיות בעולם שאין בו סבל, כי לא תהיה לו הזדמנות לתרגל חמלה בעולם כזה. תחשבו על זה לרגע; אתם צריכים שאנשים אחרים יסבלו כדי שתוכלו לתרגל חמלה ולהיות שמחים? על פניו, זה נשמע לא אנוכי, אבל זה לא. זוהי הסיבה השלישית.
הסיבה הרביעית היא שאתם לא יכולים להיות אחראיים למעשים של אנשים אחרים. במילים אחרות, אתם לא יכולים לחיות את החיים בלנסות לגרום לאנשים אחרים להיות מאושרים, בגלל שהאושר שלהם יהיה תלוי בדברים שהם עושים. אז, אתם מתמקדים בדברים שאתם אחראיים לגביהם, במעשים שלכם, ובכך שאתם עושים זאת, אתם מהווים דוגמה טובה עבור אחרים. אם הם מוכנים לקחת את הדוגמה האישית שלכם, ולשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם, גם הם יהיו מאושרים.
כשאנחנו חושבים על העובדה שהבחנה היא למעשה אסטרטגיה מיומנת, אנחנו מבינים שישנו צורך בהדרכה והכוונה מסוימת מאנשים אחרים – הכוונה כיצד לפעול בדרך אסטרטגית כדי שנוכל להשיג את המטרה הנחשקת. במקביל לכך, אנחנו צריכים לפתח את הכוחות התפיסתיים שלנו כדי לראות את הדברים האלו עבור עצמנו. זאת הסיבה שהבודהה אומר שישנן שלוש רמות של הבחנה:
ההבחנה שמגיעה משמיעה או קריאה,
ההבחנה שמגיעה מחשיבה,
וההבחנה שמגיעה מפיתוח של איכויות בתודעה שלכם.
אג'אהן לי נותן אנלוגיה טובה על כיצד שלושת הרמות האלו פעולות יחד. נניח שאתם רוצים ללמוד איך לטוות סל. המורה יכול ללמד אתכם לטוות, אבל הוא לא יכול להפוך את הסל שלכם להיות טוב. במילים אחרות, אתם צריכים לעקוב אחר ההנחיות של המורה, אבל זה לא יספיק לכם כדי לטוות סל שהוא יפיפה. כדי לטוות סל יפה אתם גם צריכים להסתכל על העבודה שלכם בכוחות עצמכם: כיצד אתם טווים את הסל, ואת הסל שנוצר כתוצאה ממנה.
אם הסל לא נראה טוב, אתם צריכים לחשוב על מה אתם יכולים לעשות כדי לשפר אותו. אתם ממשיכים להתבונן ולנתח את הפעולות שלכם ואת התוצאות שלהן, ולחשוב על דרכים לשפר אותן, ובסופו של דבר ההבחנה הופכת להיות שלכם תוך כדי כך שאתם לומדים, באמצעות התרגול. ככה אתם לומדים איך להיות מיומנים בפעולות שלכם, ואיך לטוות בעקביות סלים יפיפיים.
לכן, כמו שאמרתי אתמול בלילה, ההבחנה שלכם מספקת לכם הכוונה והדרכה, תוך כדי כך שאתם מפתחים את שאר השלמויות. אבל, בד בבד, בזמן שאתם מפתחים את השלמויות, ההבחנה שלכם הופכת להיות עמוקה ומשמעותית יותר. זאת הדרך שבה ההבחנה שהתחילה כהבחנה של הבודהה הופכת למעשה להיות שלכם.
שאלות:
שאלה: מהי בדיוק חשיבה דואלית וכיצד אנחנו יכולים להפיק ממנה תועלת?
תשובה: חשיבה דואלית זה כשאתם רואים את ההבדלים בין שני דברים, ואתם יכולים להעביר שיפוט בנוגע למי מהם הוא טוב יותר יחסית לאחר. עכשיו, חלק מהאנשים חושבים שחשיבה דואלית היא רעה, אבל יש תחומים רבים בחיים בהם חשיבה דואלית היא הכרחית.
למשל, כשאתם רואים שלסבול זה שונה מאשר לא לסבול, השאלה היא, "כיצד אני מפסיק לסבול?" כדי לעשות את זה, אתם צריכים להתחיל לראות את הקשר שבין סיבה ותוצאה, וגם את ההבדל בין פעילות מיומנת לבין פעילות לא-מיומנת. סוג כזה של חשיבה דואלית הוא מאוד שימושי.
שאלה: הבודהה אמר לנו לא להאמין בדברים לפני שאנחנו מוודאים אותם עבור עצמנו. אנחנו יכולים לראות את התוצאות של הפעולות שלנו בחיים האלו, אבל בנוגע לתוצאות של פעולות בחיים עתידיים, איך אנחנו יכולים להאמין בהן כשאנחנו לא יכולים לוודא אותן?
תשובה: במקרה הזה, הבודהה היה מייעץ לך להשתמש במה שנקרא "הוכחה פרגמטית". אתה יכול לשאול את עצמך, אם לא תאמין בתוצאות של הקארמה שלך בגלגולי חיים עתידיים, אז איך תתנהג? מה תהיה הנטייה שלך? אם כן תאמין בתוצאות הקארמה שלך בגלגולי חיים עתידיים, איך תתנהג? מה תהיה הנטייה שלך במקרה כזה? איזו אמונה תעורר פעולות טובות יותר?
באמריקה, יש קבוצות של אנשים שנפגשים יחד תחת הנושא: נניח שיש לכם עוד שנה אחת לחיות, איך הייתם משנים את הדרך שבה אתם חיים את חייכם? חלק מהאנשים מוצאים שהשאלה הזו גורמת להם להיות הרבה יותר קשובים ואחראיים, ועוזרת להם לסלק פעילויות חסרות תכלית שרק מכבידות על החיים שלהם ומבלגנות אותם. הצעתי להם, בכמה הזדמנויות, לקיים קבוצות תחת נושא שונה, שהוא: נניח שבאמת הייתם מאמינים בקארמה ולידה מחדש, איך הייתם מתנהגים? אדם שהשתתף באחד מהשיעורים שבו העליתי את הרעיון הזה אמר לי, כשפגשתי אותו שוב כעבור שנה, שהוא מאוד התנגד לרעיון, אז הוא שאל את עצמו למה. הוא הגיע להבנה עם עצמו שאם הוא באמת היה מאמין בקארמה ולידה מחדש, זה היה מחייב אותו להתנהג בדרך הרבה יותר אחראית. זה מה שנקרא הוכחה פרגמטית.
שאלה: האם יש הוכחות מדעיות ללידה מחדש?
תשובה: לא. האם יש הוכחות מדעיות לכך שאין לידה מחדש? לא. אבל רק בגלל שאתה לא יכול להוכיח את העניין בדרך מדעית, לכאן או לכאן, זה לא אומר שאתה צריך להיות אגנוסטיקן לגביו. בכל פעם שאתה פועל, אתה צריך לחשב אם המאמץ שאתה משקיע בפעולה שאתה מבצע יהיה שווה את התוצאה שתשיג ממנה. וכשאתה מחשב את התוצאות, אתה חייב להסתמך על הנחה: כמה רחוק אל תוך העתיד התוצאות של הפעולה הזו יגיעו? אתה לא יכול להגיד, "אני לא יודע," ופשוט להניח לעניין. אתה צריך להחליט ולקחת עמדה.
הבודהה אומר לך, על סמך הניסיון שלו ועל סמך הניסיון של אנשים נאצלים אחרים, שזה יהיה נבון מצדך להניח שהפעולות שלך יולידו תוצאות שמבוססות על האיכות של הכוונות שלך, ושהפעולות האלו יכולות להמשיך להוליד תוצאות למשך גלגולי חיים רבים. הבודהה אף פעם לא מנסה להוכיח לידה מחדש אבל, כפי שאמרתי, הוא כן הציע הוכחה פרגמטית: אם תאמין בלידה מחדש, ותאמין שלפעולות שלך תהיה השפעה על איך תיוולד מחדש, תהיה לך נטייה להתנהג בדרך הרבה יותר מיומנת מאשר הדרך שבה תתנהג אם לא תאמין בדברים האלו. במילים אחרות, זאת השערה ראשונית טובה לקחת על עצמך. עכשיו, אתה תגלה בהתעוררות שאתה אכן מאמת את הנכונות של ההשערות האלו, אבל עד אז, אתה צריך ללכת לפי ההוכחה הפרגמטית.
שאלה: חמשת המצרפים מתפרקים ומותרים ברגע המוות. אז, מה תומך בכך שקארמה עוברת מחיים לחיים?
תשובה: זה חשוב להבין שחמשת המצרפים הם לא ההגדרה של מה שאתה. למעשה, הבודהה אף פעם לא מגדיר מה אתה. הוא אומר שהשאלה, "מה אני?" היא שאלה שיש להניח בצד. ובנוגע לכיצד קארמה יכולה לעבור מגלגול חיים אחד לגלגול אחר, הבודהה אומר שזו אחת מהשאלות האלו שישגעו אותך אם תנסה לרדת לעומקן. לכן, כל מה שאתה צריך לדעת זה שקארמה יכולה לעבור מחיים לחיים, אז תנסה לעשות את הקארמה הטובה ביותר שאתה יכול.
שאלה: מהי, לפי נקודת המבט של מסורת היער, היא לידה מחדש? ומה למעשה הוא הדבר שנולד אל חיים חדשים?
תשובה: לידה מחדש מתרחשת ברבדים רבים. התהליך שבאמצעותו אתה יוצר מצבים של הוויה, בהאוה (bhava), ממש עכשיו בתודעה שלך, הוא אותו התהליך שייקח אותך מהגוף הזה אל גוף אחר כשהגוף הזה ימות. כעיקרון, התהליך של התהוות הוא כזה: אתה מתחיל עם תשוקה, לאחר מכן אתה יוצר קשר עם העולם שבו התשוקה הזו עשויה להיות רלוונטית, ואז אתה לוקח על עצמך זהות בעולם ההוא. לידה היא כשאתה נע אל תוך הזהות שנמצאת בתוך העולם ההוא. עכשיו, המילה "עולם" יכולה להיות עולם בתוך התודעה שלך, אבל היא גם יכולה להיות בעולם החיצוני. התהליך הוא זהה בשני המצבים.
בנוגע לשאלה של מה נולד מחדש, גם זאת הייתה אחת מהשאלות עליה הבודהה אף פעם לא ענה. זה כמו לשאול: כשאתה עובר מחלום אחד לחלום אחר, מה עובר מהחלום הראשון לשני? זו שאלה לא הגיונית. לעומת זאת, שאלה כן חשובה היא: כיצד התנועה הזו מתרחשת? זו השאלה החשובה, בגלל שזה משהו שאתה עושה, ולכן זה משהו שאתה יכול ללמוד לא לעשות. או, אם אתה מוכרח לעשות אותו, אתה יכול ללמוד איך לעשות אותו בדרך מיומנת.
שאלה: בבודהיזם, האם יש אל ששולט בקארמה?
תשובה: לא, ביקום הבודהיסטי כולם נשלטים על ידי קארמה, אפילו האלים.
שאלה: האם אתה יכול להסביר בבקשה את הגלגל של סמסארה? מה מגיע קודם ומה ולאחר מכן?
תשובה: סמסארה הוא לא באמת גלגל. הוא תהליך של נדידה המשכית אל מצבים של התהוות שהתודעה ממשיכה לייצר. כמו שהבודהה אמר, אתם לא יכולים אפילו לחשוב על נקודת ההתחלה של התהליך, והתהליך לא יסתיים עד שלא תעצרו אותו. זאת ניבאנה: אתם מפסיקים את התהליך.
שאלה: האם עדיין ישנה הכרה לאחר הפארה-ניבאנה?
תשובה: כן, אבל זו הכרה שלא קשורה לאף אחד מששת החושים.
שאלה: אג'אהן היקר, אני מחשיבה את עצמי כבודהיסטית, אבל עדיין, יש לי עניין מועט ללכת בדרך עד סופה. למרות סבל נכבד בעבר וגם עכשיו, אני מרגישה לפעמים שלידה מחדש טובה תספיק לי. יש הרבה מאוד דברים בחיי היומיום שמספקים לי משמעות וסיפוק, ואני משתדלת לעשות את הדברים האלו לאור רעיונות בודהיסטים, ולאור התרגול. אני מאוד מתעניינת במדיטציה, ומוצאת בה תחושה עמוקה של מחסה והגנה, אבל אני לא מעוניינת בניבאנה. אז, האם אני באמת יכולה להחשיב את עצמי כבודהיסטית? האם אני מעמידה פנים, מתחזה? האם אני רוצה לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה? תודה עמוקה.
תשובה: את יכולה להחשיב את הבודהיזם לשולחן מלא באוכל, ואת חופשייה לקחת את מה שאת רוצה ממנו. אם אנחנו מסופקים מהתרגול כמו שהוא ולא מעוניינים בניבאנה, אנחנו כמו 99% מהבודהיסטים בעולם – מניחים להם על השולחן גבינה מעובדת אבל גם גבינה אמיתית, והם רוצים לאכול רק את הגבינה המעובדת. אז, זה בסדר גמור לקחת מהבודהיזם רק את הדברים שאת מוצאת שהם טובים, אבל אל תחסמי את התודעה שלך לניבאנה. יכול להיות שמתישהו תרצי לתת לגבינה אמיתית הזדמנות.
שאלה: שאלה שנייה: האם כל צורות האושר היומיומי הן משחק סכום אפס? אני מרגישה שישנן כמה צורות של אושר שיש לנו שלא לוקחות דבר מהאושר של אנשים אחרים: למשל, השמחה שאני מרגישה כלפי הילדים שלי, שהיא בלתי מותנית.
והשאלה השלישית היא: לא כל הדברים המענגים בחיים הם רעים. תראה את ההשפעה שיש להם על התודעה. אם העונג הוא אינו לא-מיומן, אז הוא בסדר. אז אם אני לא מגזימה או מתענגת יותר מדי, ואני ניגשת אל הפעילויות של העבודה, מערכות יחסים, אומנות, מדע, מוזיקה, פעילות גופנית וכ"ו, ומתייחסת אליהן בדרך מיומנת, מה לא בסדר עם זה? במיוחד בנוגע ליחסים מיניים: אם ניגשים אליהם עם כבוד, ולא פוגעים – כלומר, באמצעים מיומנים – האם הדברים המענגים האלו לא משלימים את העונג של ג'האנה?
תשובה: יש לכם צמח שגדל בצרפת שהשורשים שלו מאוד מזיקים לצמחים אחרים ותשתיות של בניינים? עצי תמר? עצי במבוק? את יכולה להבין את הכוונה שלי. את יכולה להמשיך עם התענוגות שלך כל עוד שאת לא מנסה לפגוע באף אדם, וחלק מתענוגות האלו הם למעשה בסדר, בשילוב עם ג'האנה, אבל חלקם הם כמו עצי תמר ובמבוק. אם תשתלי במבוק ממש בסמוך לבית שלך, השורשים שלו יכולים בסופו של דבר להרוס את הבית. או, אם אנחנו חוזרים לדימוי של השולחן עם המאכלים השונים, אם תמלאי את הבטן שלך עם גבינה מעובדת, לא יהיה בה מקום לגבינה אמיתית.
שאלה: ככל שאתה מזדקן, אתה מניח לאשליות שלך, אתה מאבד את התיאבון שלך להרבה דברים, וזה מאוד שליו. ישנה תחושה גדולה של שלום. האם יש דרך לטפח התפכחות כלפי הדברים האלו אבל בלי שתהיה על סף עצב?
תשובה: חלק גדול מהתבונה בהזדקנות היא להבין שהדברים שכבר אין לך תיאבון כלפיהם לא באמת היו שווים את המאמץ מלכתחילה. זה לא בהכרח טוב בשבילך לעשות את הדברים שמצריכים ממך להיות צעיר כדי שתהיה מסוגל לעשות אותם.
אחת מהמטרות של הרהור על חוסר תשוקה היא שתוכל להכין את עצמך לחשוב בדרכים האלו כאשר הזיקנה תגיע. רוב האנשים שאני מכיר חושבים שהם מזדקנים מהר מדי. אני, לעומת זאת, ממשיך להגיד לעצמי שאני צעיר מדי להיות זקן. אבל הגוף משתנה והוא לא מבקש רשות לעשות את זה. אז, זה טוב לחשוב על ההזדקנות מבעוד מועד. כשאתה חושב בדרכים האלו, זה עוזר לנקות את התודעה שלך – כדי שתוכל להתמקד בדברים שבאמת יש להם ערך: היכולת שלך לסחוט כמה שיותר טוּב מהגוף ומהתודעה שלך, ככל שאתה יכול, גם כשהגוף מתחיל להתפרק.