ריכוז "בדיוק נכון"
4 אוקטובר, 1960
כאשר אתה מודט, אתה חייב לחשוב. אם אתה לא חושב, אתה לא יכול למדוט, בגלל שחשיבה היא מרכיב הכרחי במדיטציה. למשל, בתרגול של ג'האנה: השתמש בכוח של המחשבות המכוונות שלך כדי להביא את התודעה לאובייקט המדיטציה, ובכוחות ההערכה שלך כדי להבדיל ולהבחין באיזה אובייקט מדיטציה לבחור. בחן ובדוק את אובייקט המדיטציה שלך עד שאתה רואה שהוא מתאים לך בדיוק. אתה יכול לבחור בנשימה איטית, נשימה מהירה, נשימה קצרה, נשימה ארוכה, נשימה צרה, נשימה רחבה; חמה, קרה או חמימה; נשימה שמגיעה רק עד האף, נשימה שמגיעה רק עד הגרון, נשימה שמגיעה כל הדרך מטה אל תוך הלב. כאשר אתה מוצא אובייקט שמתאים לך, תפוס אותו והפוך את התודעה לאחת, ממוקדת באובייקט יחיד. לאחר שאתה עושה את זה, בצע הערכה של האובייקט שלך. כוון את המחשבות שלך אליו כדי להבליט אותו. אל תאפשר לתודעה לעזוב את האובייקט. אל תאפשר לאובייקט לעזוב את התודעה. תגיד לעצמך שזה כמו לאכול: שים את האוכל בתואם עם הפה שלך, שים את הפה שלך בתואם עם האוכל. אל תפספס. אם אתה מפספס ודוחף את האוכל אל תוך האוזן שלך, מתחת לסנטר, אל תוך העין או על המצח, אתה לעולם לא תתקדם באכילה שלך.
ככה זה עם תרגול המדיטציה שלך. לפעמים אובייקט המדיטציה "האחד" של התודעה שלך נודד בפתאומיות אל העבר, חוזר מאות שנים לאחור. לפעמים הוא נודד אל עבר העתיד וחוזר עם כל מיני דברים שמעמיסים על התודעה שלך וסותמים אותה. זה כמו שאתה לוקח את האוכל שלך, דוחף אותו אל מעל הראש ואז נותן לו ליפול לאחור – הכלבים לבטח יאכלו אותו; או כמו להביא את האוכל אל הפה שלך ואז לזרוק אותו החוצה, אל הקרקע לפניך. כאשר אתה מגלה שזה מה שקורה, זה סימן שלא כִרְבַלְתָ את התודעה שלך עם אובייקט המדיטציה. הכוח של המחשבות המכוונות שלך אינו מספיק מוצק. עליך להביא את התודעה אל אובייקט המדיטציה ולהמשיך לעשות את זה, כדי להבטיח שהיא תישאר במקום. כמו אכילה: וודא שהאוכל נימצא בתואם עם הפה שלך ואז הכנס אותו ישר פנימה. אלו הן מחשבות מכוונות: האוכל נמצא בתואם עם הפה, הפה נמצא בתואם עם האוכל. אתה בטוח שזה אוכל ואתה יודע איזה סוג – מנה עיקרית או קינוח, גס או מעודן.
ברגע שאתה יודע באיזה אוכל מדובר והוא נמצא בתוך פיך, לעס אותו כמו שצריך. זוהי הערכה: בחינת או סקירת המדיטציה שלך. לפעמים ההערכה נכנסת תחת ריכוז סף, ריכוז ראשוני – כלומר, לבחון אובייקט גס כדי להפוך אותו ליותר ויותר מעודן. אם אתה מגלה שהנשימה ארוכה, בחן את הנשימה הארוכה. אם היא קצרה, בחן את הנשימה הקצרה. אם היא איטית, בחן את הנשימה האיטית – כדי לראות אם התודעה תישאר עם סוג כזה של נשימה, כדי לראות אם סוג כזה של נשימה יישאר עם התודעה, כדי לבדוק האם הנשימה מרגישה חלקה וללא הגבלות או מכשולים. זוהי הערכה.
כאשר התודעה מאפשרת למחשבות מכוונות והערכה להופיע ולהתעורר, אז יש לך ריכוז וגם יכולת הבחנה. מחשבות מכוונות ומיקוד מתמשך בעיסוק יחיד מרכבים את חלקו של הריכוז; הערכה, את חלקה של יכולת ההבחנה. כאשר יש לך ריכוז וגם הבחנה – התודעה שקטה, דוממת, וידע יכול להופיע ולהתעורר. אבל אם יש יותר מדי הערכה זה יכול להרוס את השקט, להרוס את הדממה התודעתית שלך. אם יש יותר מדי דממה תודעתית, זה יכול לחסום את המחשבות. עליך להשגיח אחר השקט, אחר דממת התודעה שלך, כדי לוודא שהדברים נמצאים בפרופורציה הנכונה. אם אין לך תחושה של "בדיוק נכון", אתה נמצא בבעיה. אם התודעה שלך שקטה מדי, ההתקדמות שלך תהיה איטית. אם אתה חושב יותר מדי, החשיבה תבריח את הריכוז שלך.
אז התבונן בזהירות. שוב, זה כמו לאכול. אם תדחוף יותר מדי אוכל לתוך הפה, אתה עשוי להיחנק למוות. עליך לשאול את עצמך: האם האוכל הזה טוב עבורי? האם אני יכול להתמודד איתו? האם השיניים שלי מספיק חזקות? לחלק מהאנשים יש רק חניכיים ועדיין הם רוצים לאכול קני סוכר: זה לא נורמלי. חלק מהאנשים, למרות שהשניים שלהם כואבות ועומדות ליפול, עדיין רוצים לאכול מאכלים פריכים. ככה זה גם עם התודעה: ברגע שהתודעה מעט שקטה, אנחנו רוצים לראות, רוצים לדעת – אנחנו רוצים לקחת על עצמנו יותר מדי. תחילה עליך לוודא שהריכוז שלך מבוסס ביציבות, שיכולת ההבחנה והריכוז שלך מאוזנים כהלכה. הנקודה הזו מאוד חשובה. כוחות ההערכה שלך מוכרחים להיות בשלים, והמחשבות המכוונות שלך מוכרחות להיות יציבות.
נניח שיש לך תאו מים: קשור אותו אל יתד ותקע את היתד עמוק בתוך האדמה. אם התאו שלך חזק הוא עשוי ללכת או לברוח עם היתד. עליך להכיר את כוחו של התאו שלך. אם הוא ממש חזק, תקע את היתד כך שיהיה נטוע ביציבות באדמה ותצפת עליו. במילים אחרות, אם אתה מגלה שהאובססיביות של החשיבה שלך יוצאת משליטה, עוברת וחוצה את הגבול של דממה תודעתית, קַבֵּעַ את התודעה במקום והפוך אותה לשקטה ודוממת במיוחד – אבל לא שקטה מדי עד כדי כך שאתה מאבד את הקשר עם הדברים. אם התודעה שקטה ודוממת מדי, זה כמו להיות בתוך ערפל. אתה בכלל לא יודע מה מתרחש. הכל חשוך, מטושטש ועמום לגמרי. זהו ריכוז ללא מחשבות מכוונות או הערכה, ללא תחושת שיפוט: ריכוז שגוי.
לכן עליך להיות ערני, לשים לב בזהירות. השתמש בשיפוטיות שלך – אבל אל תאפשר לתודעה להיסחף אחר המחשבות שלה. המחשבות שלך הם דבר נפרד. התודעה נשארת עם אובייקט המדיטציה. לא משנה להיכן המחשבות שלך נודדות, לא משנה היכן הן מסתובבות, התודעה שלך עדיין מבוססת ביציבות. כמו להחזיק בעמוד ולהסתובב סביב וסביב: אתה יכול להמשיך להסתובב ולמרות זאת זה לא שוחק אותך. אבל אם תעזוב את העמוד ותסתובב במקום שלוש פעמים אתה תהיה מסוחרר, ואז – בום! – תיפול ישר על הפנים. ככה זה עם התודעה: אם היא נשארת עם מיקוד מתמשך בעיסוק יחיד, היא יכולה להמשיך לחשוב ולא להתעייף, לא להינזק, מכיוון שהחשיבה והדממה התודעתית שלך נמצאות יחד, ממש שם. ככל שתחשוב, כך התודעה שלך תהפוך להיות יציבה ומוצקה יותר. ככל שתשב ותמדוט, כך תחשוב יותר. התודעה הופכת ליותר ויותר יציבה, מוצקה, עד שהמכשולים (nivarana) נושרים. התודעה כבר לא מחפשת אחר תפיסות. עכשיו היא יכולה לאפשר לידע להופיע ולעלות.
הידע במקרה הזה הוא אינו ידע רגיל ושגרתי. הידע הזה שוטף ונפטר מהידע הישן שלך. אתה לא מעוניין בידע שמגיע מחשיבה רגילה והסקת מסקנות: שחרר אותו. אתה לא מעוניין בידע שמגיע ממחשבות מכוונות והערכה: הפסק. הפוך את התודעה לשקטה, דוממת. כאשר התודעה דוממת ולא מופרעת, לא חסומה – זוהי התמצית, העיקר, של כל הדברים המיטיבים והטובים. כאשר התודעה שלך נמצאת ברמה הזו, היא אינה נאחזת בתפיסות כלל. התפיסות שהכרת – שעוסקות בענייני העולם או הדהמה, בין שהן רבות או מעטות – נשטפות. רק כאשר הן נשטפות ומתנקות, ידע חדש יכול לעלות.
זאת הסיבה לכך שעליך לשחרר. להניח לתפיסות – כל התוויות והשמות שיש לך לגבי הדברים. עליך לאפשר לעצמך להיות עני. כאשר אנשים הם עניים, זה הזמן שבו הם הופכים להיות מלאי תושייה וכושר המצאה. אם לא תאפשר לעצמך להיות עני, לעולם לא תוכל להשיג הבחנה. במילים אחרות, אתה לא צריך לחשוש להיות טיפש או לחשוש לוותר על דברים. אתה לא צריך לפחד מכך שנתקלת במבוי סתום. אתה לא מעוניין באף אחת מהתובנות שהשגת על ידי הקשבה לאנשים אחרים או מקריאה בספרים, מכיוון שהן תפיסות ועקב כך אינן קבועות. אתה לא מעוניין באף אחת מהתובנות שהשגת על ידי הסקת מסקנות וחשיבה, מכיוון שהן תפיסות, ועקב כך הן אינן אתה. תן לכל התובנות האלה להיעלם, כך שרק התודעה תישאר, מכוונת ביציבות, אינה נשענת שמאלה אל עבר חוסר שביעות רצון; או ימינה אל עבר שביעות רצון. שמור על התודעה דוממת, שקטה, טבעית, רגועה, מרוסנת – מוצבת גבוה. והנה הגעת: ריכוז נכון.
כאשר ריכוז נכון מופיע בתודעה, יש לו צל. כאשר אתה יכול להעיף מבט חטוף בצל שמופיע, זוהי ויפאסנה: תובנה משחררת.
הידע שאתה משיג מריכוז נכון אינו מגיע בצורה של מחשבות או רעיונות. הוא מגיע כהשקפה נכונה. מה שנראה לך כשגוי הוא באמת שגוי. מה שנראה נכון הוא באמת נכון. אם מה שנראה נכון הוא למעשה שגוי, זוהי השקפה מוטעית. אם מה שנראה שגוי הוא למעשה נכון, אז שוב – מדובר בהשקפה מוטעית. כאשר ההשקפה נכונה, לעומת זאת, מה שנכון נראה נכון ומה ששגוי נראה שגוי.
כדי להסביר זאת במונחים של סיבה ותוצאה, אתה רואה ארבע אמיתות נאצלות: אתה רואה מתח, והוא גורם לך להרגיש במתח. אתה רואה את סיבת המתח מופיעה, והיא באמת גורמת למתח. אלה הן אמיתות נאצלות: לחלוטין, ללא עוררין, ללא ספק, נכונות. אתה רואה שישנה סיבה למתח. ברגע שהסיבה מופיעה, מוכרח להיות מתח. ובנוגע לדרך אל פירוק המתח, אתה רואה שהדרך שבה אתה צועד תוביל, ללא ספק, אל שחרור. בין אם תצעד לאורך כל הדרך או לא, אתה רואה שהדרך נכונה. זוהי השקפה נכונה. ובנוגע לכל מה שקשור לפירוק המתח, אתה רואה שבאמת יש כזה דבר. אתה רואה שכל עוד אתה על הדרך, מתח באמת נושר, נופל. כאשר אתה יכול להגשים בליבך את האמת של הדברים האלו, את הנכונות שלהם – זוהי ויפאסנה ניאנה.
כדי להסביר את הדברים בדרך פשוטה אף יותר: אתה רואה שכל הדברים, פנימיים וגם חיצוניים, הם אינם מהימנים. הגוף אינו מהימן, זקנה אינה מהימנה, מוות אינו מהימן. יש להם אופי הפכפך, תמיד משתנים לך. כאשר אתה רואה את זה, אתה רואה חוסר קביעות. אל תאפשר לעצמך להיות מרוצה מחוסר קביעות. אל תאפשר לעצמך להתרגז. שמור על התודעה ניטרלית, נורמלית, מאוזנת. זוהי הכוונה בויפאסנה.
ובנוגע לסבל ומתחים: נניח שאנחנו שומעים שהאויב סובל. "שמח לשמוע זאת," אנחנו חושבים. "אני מקווה שהוא כבר ימות." הלב נטה. נניח שאנחנו שומעים שחבר שלנו התעשר ואנחנו הופכים לשמחים; או שהבן או הבת שלנו חולים ואנחנו מרגישים עצובים. התודעה שלנו נפלה בפח של סבל ומתח. מדוע? מכיוון שאנחנו לא מיומנים. התודעה אינה מרוכזת – כלומר, לא נמצאת בריכוז נכון. עלינו להשגיח אחר התודעה, לדאוג לה. אל תאפשר לה ליפול אל מתח וסבל. לא משנה מה סובל, תן לו לסבול, אבל אל תיתן לתודעה לסבול יחד איתו. הגוף עשוי לכאוב, אבל התודעה אינה כואבת. אפשר לגוף לחוות סבל, אבל התודעה אינה סובלת. שמור על התודעה ניטרלית. אל תהיה מרוצה מעונג – אתה יודע שעונג הוא סוג של מתח. מדוע? הוא יכול להשתנות. הוא יכול להופיע ולחלוף. הוא יכול להיות גבוה ונמוך. הוא לא יכול להימשך. זה מתח. כאב הוא גם כן מתח: מתח בריבוע. כאשר אתה משיג סוג כזה של תובנה אל תוך המתח – כאשר אתה באמת רואה מתח – ויפאסנה הופיעה בתודעה.
בנוגע ל-אַנַאטָה (annata), לא-אני: לאחר שאנחנו בוחנים את הדברים ורואים אותם כמה שהם, אנחנו לא לוקחים בעלות, לא מפגינים את יכולת ההשפעה שלנו, אנחנו לא מנסים להראות שיש לנו את הזכות או את הכוח לגרום לדברים שהם לא-אני להיות תחת שליטתנו. לא משנה כמה ננסה לעשות זאת, אנחנו לא יכולים למנוע לידה, זקנה, מחלה ומוות. אם הגוף הולך להזדקן, תן לו להזדקן. אם הוא הולך לכאוב, תן לו לכאוב. אם הוא הולך למות, תן לו למות. אל תהיה מרוצה מהמוות, לא מהמוות שלך ולא מהמוות של אחרים. אל תתרגז מהמוות, שלך או של אחרים. שמור על התודעה ניטרלית. בלתי מוטרדת. בלתי מודאגת. זהו סַנְקְהָארוּפְקְהָא-ניאנה (sankharupekkha-ñana): לאפשר לסנקהארות – לכל הדברים המיוצרים, המעוצבים והמפוברקים – לנוע בתואם עם טבעם המקורי.
זוהי, בקצרה, ויפאסנה: אתה רואה שכל הפבריקציות אינן קבועות, מלאות בלחץ ולא-אני. אתה יכול להתיר אותן מהאחיזה שלך. אתה יכול לשחרר, להניח. זה הזמן שבו העניינים משתפרים, הופכים להיות טובים. כיצד? אתה לא מוכרח לשחוק את עצמך, לסחוב את הסנקהארות (המצרפים) ממקום למקום.
המשמעות של להיאחז היא לסחוב מטען, ויש חמש ערמות שאנו סוחבים: היאחזות לתופעות פיזיות, לתחושות, לתפיסות ולתוויות, לפבריקציות מנטליות ולהכרה חושית. אנחנו תופסים את הדברים האלו ונאחזים בהם, חושבים שהם האני. קדימה: סחוב אותם ממקום למקום. תלה ערמה אחת על הרגל השמאלית וערמה נוספת על הרגל הימנית. תלה ערמה אחת על הכתף השמאלית וערמה נוספת על הימנית. שים את הערמה האחרונה על הראש שלך. ועכשיו: סחוב אותם לכל מקום אליו אתה הולך – מסורבל, מכביד ומבדח.
bhara have pañcakkhandha
קדימה, סחוב אותם איתך. חמשת המצרפים הם משא כבד.
bharaharo ca puggalo
וכאינדיווידואליים אנחנו מעמיסים על עצמנו עם המצרפים.
bharadanam dukkham lokeסחוב אותם לכל מקום אליו אתה הולך
ובזבז את זמנך בעולם בלסבול.
הבודהה לימד שכל מי שחסרה לו הבחנה, כל מי שאינו מיומן, כל מי שאינו מתרגל ריכוז שמוביל לתובנה משחררת, יהיה מוכרח לכרוע תחת הנטל של מתח. המתח, תמיד, יכביד עליו. זה חבל. זה עצוב. הוא לעולם לא יצליח להימלט. הרגליים שלו כבדות מהנטל, הכתפיים כבדות – ולאן הוא הולך? שלושה צעדים קדימה ושני צעדים אחורה. בקרוב הוא יתייאש ויוותר. אז, לאחר זמן מה, הוא ירים את עצמו מהרצפה פעם נוספת ושוב יתחיל ללכת.
כאשר אנחנו רואים את חוסר הקביעות – רואים שכל הפבריקציות, בין שהן בתוכנו או מחוצה לנו, אינן מהימנות; כשאנחנו רואים שהן מלאות במתח, כאשר אנחנו רואים שהן אינן האני שלנו, שהן רק מסתובבות סביב עצמן: כאשר אנחנו משיגים את התובנות האלה, אנחנו יכולים להניח לכל הדברים שמכבידים עלינו – כלומר, להניח להיאחזויות שלנו. אנחנו יכולים להניח לעבר – כלומר, להפסיק לשכון בו. אנחנו יכולים להניח לעתיד – כלומר, להפסיק לייחל לו. אנחנו יכולים להניח להווה – כלומר, להפסיק לטעון שהוא האני. ברגע ששלושת הסלים הגדולים האלו יורדים מהכתפיים שלנו, אנחנו יכולים לצעוד בקלות. אנחנו אפילו יכולים לרקוד. אנחנו יפיפיים. לכל מקום אליו נלך, אנחנו יכולים ללכת בנחת. אנחנו יכולים לצעוד, לרוץ, לרקוד ולשיר – עם קלילות בלב. אנחנו האנשים היפים של הבודהיזם, חגיגה לעיניים, מלאים בחן – לכל מקום אליו נלך. איננו מוכבדים על ידי המתח, איננו מעוכבים, המתח כבר אינו מקשה עלינו. אנחנו יכולים להיות נינוחים. זוהי ויפאסנה-ניאנה.