בקצה אפך
26 אוגוסט, 1957
כאשר תחושות של כאב וחוסר נוחות מתעוררות בזמן שאתה יושב במדיטציה, בחן וחקור אותן כדי לראות מהיכן הן מגיעות. אל תאפשר לעצמך להיות כאוב או מרוגז בגללן. אם ישנם חלקים בגופך שאינם מתנהלים כפי שהיית רוצה שיתנהלו, אל תדאג בנוגע אליהם. אפשר להם להיות – מכיוון שהגוף שלך הוא זהה לכל הגופים האחרים, בני אנוש או חיות, בכל רחבי העולם: הוא אינו קבוע, מלא במתח, ולא ניתן לאלץ אותו בכוח. אז הישאר באחד מחלקי הגוף שכן מתנהל כפי שהיית רוצה ושמור עליו נוח.
הגוף האנושי הוא כמו עץ: אין עץ שהוא לגמרי מושלם. בכל נקודת זמן מסוימת יש לעץ עלים חדשים ועלים ישנים, ירוקים וצהובים, טריים ויבשים. תחילה העלים היבשים ינשרו, בעוד שהעלים הטריים יתייבשו באיטיות וינשרו מאוחר יותר. חלק מהענפים הם ארוכים, חלק עבים וחלק קטנים, והפירות אינם מפוזרים באופן שווה ברחבי העץ. הגוף האנושי אינו מאוד שונה. עונג וכאב אינם מחולקים ברחבי הגוף באופן שווה. החלקים הכואבים והחלקים שמרגישים נוחים מעורבבים יחד באופן שרירותי. אתה לא יכול לסמוך עליו. לכן, עשה כמיטב יכולתך לשמור על החלקים הנוחים נוחים. אל תדאג בנוגע לחלקים שאתה לא יכול להפוך לנוחים.
זה כמו להיכנס אל בית עם ריצפה מעץ שחלקים ממנה מתחילים להירקב. אם אתה רוצה להתיישב, אל תבחר במקום רקוב. בחר מקום שבו הרצפה עדיין תקינה. במילים אחרות, הלב לא צריך להעמיס על עצמו דאגות בקשר לדברים שלא ניתנים לשליטה.
בדומה לכך, אתה יכול להשוות את הגוף למנגו: אם יש במנגו חלק שיש בו תולעת, קח סכין והסר את החלק הזה. אכול רק את החלק הטוב שנותר. אם אתה טיפש ואוכל את החלק עם התולעת, אתה נכנס לצרות. הגוף שלך דומה למנגו, ולא רק הגוף – גם התודעה לא תמיד מתקדמת כפי שהיית רוצה שתתקדם. לפעמים היא במצב רוח טוב, לפעמים לא. בזמנים כאלו עליך להשתמש בכמה שיותר מחשבות מכוונות והערכה.
מחשבות מכוונות והערכה הם כמו ביצוע של עבודה. העבודה במקרה הזה היא ריכוז: ריכוז התודעה בדממה, שקט. מקד את התודעה שלך על אובייקט אחד ואז, כשאתה מקדיש לאובייקט המדיטציה את מרב תשומת הלב, בחן אותו והרהר לגביו. אם תשתמש בכמות דלה של מחשבה והערכה, הריכוז שלך יניב תוצאות דלות. אם תעשה עבודה גסה, תקבל תוצאות גסות. אם תעשה עבודה נאה ומעודנת, תקבל תוצאות נאות ומעודנות. תוצאות גסות לא שוות הרבה. לתוצאות נאות ומעודנות יש איכות גבוהה והן מועילות בכל מיני דרכים. כמו קרינה אטומית: היא כל כך מעודנת עד שהיא מסוגלת לחדור אפילו מבעד להרים. דברים גסים הם בעלי איכות נמוכה וקשה להשתמש בהם. אתה יכול להשרות אותם במים למשך כל היום ולפעמים הם עדיין אינם מתרככים. אבל דברים שהם נאים ומעודנים זקוקים רק למעט לחות באוויר והם מתמוססים.
ככה זה בנוגע לאיכות הריכוז שלך. אם החשיבה וההערכה שלך הן מעודנות, יסודיות ושקולות, התוצאה של "עבודת הריכוז" שלך תהיה עוד ועוד שקט ודממה תודעתית. אם החשיבה וההערכה שלך הן מרושלות, רשלניות וגסות, אתה לא תשיג הרבה דממה תודעתית. הגוף שלך יכאב ואתה תרגיש חסר מנוחה ומרוגז. מאידך, כאשר התודעה תוכל להיות מאוד דוממת ושקטה, אז הגוף יהיה נוח, רגוע וקליל. הלב שלך ירגיש פתוח וצלול. כאבים ייעלמו. האלמנטים של הגוף ירגישו נורמליים: החמימות בגוף תהיה בדיוק נכונה, לא חמה ולא קרה מדי. ברגע שהעבודה שלך תסתיים, התוצאה תהיה סוג האושר והקלות הגבוה ביותר: ניבאנה – שחרור. אבל כל עוד עדיין יש לך עבודה לעשות, ליבך לא ישיג את מלוא מידת השלום הפנימי שלו. לכל מקום אליו תלך, תמיד יהיה משהו שיציק לך, איפה שהוא בתודעה. ברגע שתסיים את העבודה שלך, לעומת זאת, תוכל להיות חסר דאגות בכל מקום אליו תלך.
אם לא סיימת את העבודה שלך הסיבות לכך הן: (1) לא קיבלת החלטה נחושה לעשות זאת (2) לא באמת עשית את העבודה הנדרשת. התחמקת מהמחויבויות שלך, השתמטת. אבל אם תקבל החלטה נחושה לעשות את העבודה, באמת ובתמים, אין ספק שתסיים אותה.
לאחר שאתה מבין שהגוף הוא אינו קבוע, מלא במתח ושלא ניתן לאלץ אותו, רצוי שתשמור על התודעה שלך מאוזנת ביחס אליו. המשמעות של "לא קבוע" היא שהגוף משתנה. המונח "מלא במתח" אינו מתייחס רק לכאבים ומכאובים. הוא מתייחס גם לעונג – מכיוון שגם עונג הוא אינו קבוע ואינו מהימן. מעט עונג יכול להפוך לעונג רב, או לכאב. כאב יכול להפוך שוב לעונג, וכך הלאה (אם היינו חווים רק כאב היינו מתים). לכן אנחנו לא צריכים להיות מאוד מודאגים בנוגע לעונג וכאב. תחשוב שיש בגוף שני חלקים, כמו עץ המנגו. אם תמקד את תשומת הלב שלך בחלק הנוח, התודעה שלך יכולה להיות בשלום. אפשר לכאבים להיות בחלק האחר. ברגע שיש לך אובייקט מדיטציה, יש לך מקום נוח שהתודעה יכולה להישאר בו. אתה לא חייב לשהות עם הכאבים. יש לך בית נוח לחיות בו: מדוע לישון בחוץ על העפר?
כולנו רוצים לחוות רק דברים טובים, אבל אם אתה לא יכול להבחין בין הדברים הטובים ובין הדברים המזוהמים, אתה יכול לשבת ולתרגל מדיטציה עד יום מותך ולא למצוא את ניבנה כלל. אבל אם אתה בקיא והחלטי במה שאתה עושה, זה לא כל כך קשה. ניבאנה היא למעשה עניין פשוט מכיוון שהיא תמיד נמצאת שם. היא אף פעם אינה משתנה. ענייני העולם קשים – מכיוון שהם תמיד משתנים ואינם בטוחים. היום הם מתנהגים בדרך מסוימת, מחר באחרת. ברגע שאתה עושה משהו, אתה צריך להמשיך לדאוג לו, אתה צריך להמשיך לטפל בו. אבל אתה לא צריך לדאוג לניבאנה כלל, אתה לא צריך לטפל בה. ברגע שהגשמת אותה, אתה יכול להניח לה, לשחרר אותה. המשך להגשים, המשך לשחרר – כמו אדם שאוכל אורז ואז, אחרי שהכניס את האורז לפיו, יורק אותו החוצה במקום לתת לאורז להפוך לצואה במעי שלו.
המשמעות של כך היא שאתה ממשיך לעשות טוב אבל לא לוקח עליו בעלות כשלך. עשה טוב ואז תִירֹק אותו החוצה. זה נקרא וִירַאגַ'ה דהמה (viraga-dhamma): חוסר תשוקה. רוב האנשים בעולם, לאחר שהם עושים משהו, ננעלים ונתפסים עליו כאילו שהוא שלהם – ולכן הם חייבים להמשיך לדאוג לו, לטפל בו. אם הם לא זהירים, הוא ייגנב או יתבלה מעצמו. הם הולכים להתאכזב. בדומה לאדם שבלע את האורז שאכל: לאחר שאכל הוא יהיה מוכרח להטיל צואה. לאחר שהטיל צואה הוא שוב יהיה רעב, ושוב יצטרך לאכול ולהטיל צואה. היום שבו הוא ירגיש שובע לעולם לא יגיע. אבל בנוגע לניבאנה, אתה לא מוכרח לבלוע. אתה יכול לאכול את האורז שלך ואז לירוק אותו החוצה. אתה יכול לעשות טוב ואז להניח לו. זה כמו לחרוש שדה: האדמה נופלת מהמחרשה בכוחות עצמה. אתה לא צריך לאסוף את האדמה ולהכניס אותה אל תוך שק שקשור לרגל של התאו שלך. כל מי שהוא כזה טיפש – אוסף את האדמה כשהיא נופלת מהמחרשה ואז דוחף אותה אל תוך שק – לעולם לא יתקדם. או שהתאו שלו יתקע וייעצר במקום או שהוא ימעד בגלל השק וייפול על הפנים שלו, ממש שם באמצע השדה. השדה לעולם לא ייחרש, האורז לעולם לא ייקצר, היבול לעולם לא ייאסף. האיכר ימשיך להיות רעב.
בודדהו, מילת המדיטציה שלנו, היא שמו של הבודהה לאחר ההתעוררות שלו. המשמעות היא אדם שפָּרַח, שהוא ער, שפתאום התעשת וחזר לחושיו. במשך שש שנים, לפני ההתעוררות שלו, הבודהה נדד וחיפש אחר האמת אצל מורים שונים ללא כל הצלחה, אז הוא פרש ויצא לחפש את האמת לבדו. ערב אחד, בחודש מאי כאשר הירח היה מלא, הוא ישב תחת עץ הבודהי ונדר לא לקום עד שהוא משיג את האמת. לבסוף, לקראת השחר בזמן שהוא מָדַט על הנשימה שלו, הוא השיג את ההתעוררות. הוא מצא את מה שחיפש – ממש בקצה אפו.
ניבאנה אינה נמצאת רחוק. היא נמצאת ממש על השפתיים שלנו, ממש בקצה אפנו. אבל אנחנו ממשכים לגשש באפלה ולעולם איננו מוצאים אותה. אם אתה באמת רציני לגבי מציאת הטוהר, קבל החלטה בתודעתך לתרגל מדיטציה וזהו זה. ובנוגע לדברים האחרים שעשויים להופיע בדרכך, אתה יכול להגיד "לא תודה." עונג? "לא תודה." כאב? "לא תודה." טוּב? "לא תודה." רשע? "לא תודה." הדרך ופירות הדרך? "לא תודה." ניבאנה? "לא תודה." אם תגיד "לא תודה" לכל הדברים, מה יישאר לך? לא תצטרך שיישאר לך דבר. זוהי ניבאנה. כמו אדם ללא כסף: כיצד גנבים יוכלו לשדוד אותו? אם אתה משיג כסף ואז מנסה להיאחז בו, אתה הולך להיהרג. אתה רוצה לקחת את הדבר הזה. אתה רוצה לקחת את הדבר ההוא. לסחוב את "מה ששלך" לכל מקום עד שהנטל יכריע אותך לגמרי. לעולם לא תצליח להימלט.
בעולם הזה, עלינו לחיות גם עם הטוב וגם עם הרשע. אנשים שפיתחו חוסר תשוקה הם מלאים בטוּב ומכירים לחלוטין את הרשע – אבל הם לא נאחזים באף אחד מהם, לא לוקחים עליהם בעלות. הם מניחים אותם בצד, משחררים אותם, ולכן הם יכולים לנוע בקלילות ובקלות. ניבאנה היא לא עניין כל כך קשה. בזמנו של הבודהה, חלק מהאנשים הפכו לארהנטים כאשר הם יצאו לקבץ מזון, חלקם התעוררו כאשר הטילו שתן, חלקם כאשר צפו באיכרים חורשים שדה. החלק הקשה בנוגע לטוב הגבוה ביותר נמצא בתחילת הדרך. הקושי הוא בעבודה המקדימה, בהכנת השטח – תמיד להיות ערני וקשוב, לבחון ולהעריך את הנשימה שלך בכל הזמנים. אבל אם תוכל להתמיד בכך, בסופו של דבר אתה לבטח תצליח.