הקדמה
הספר הזה הוא מדריך לתרגול של ריכוז התודעה. יש בו שני חלקים: החלק הראשון עוסק, כמעט לחלוטין, בתודעה. אך מכיוון שהרווחה והשְׁלוֹמוּת של התודעה תלויים במידה מסוימת בגוף, הוספתי חלק נוסף (שיטה מספר 2), המראה כיצד להשתמש בגוף כדי להיטיב עם התודעה.
ממה שאני הבחנתי בתרגול האישי שלי, ישנה רק דרך אחת שהיא קצרה, קלה, אפקטיבית, נעימה, ובאותו הזמן כמעט ואין בה דבר שיכול להסיט אותך מהדרך: דרך התרגול של לשמור על הנשימה בתודעה. אותה דרך התרגול שבעזרתה הגיע הבודהה בעצמו, אדוננו, לתוצאות כל כך טובות. אני מקווה שלא תקשה על עצמך בכך שתהיה הססן או חסר בטחון, ותיקח על עצמך לימוד שונה, כזה או אחר; ובמקום זאת תגיע להחלטה נחושה בתודעתך להתחבר אל הנשימה שלך ולעקוב אחריה ככל הניתן – אל המקום המתקדם ביותר שאליו היא יכולה להוביל אותך. משם, אתה תגיע אל הרמה של תובנה משחררת, המובילה אל התודעה עצמה. בסופו של דבר, ידיעה טהורה – בודהה – תעמוד בכוחות עצמה. כשזה יקרה, אתה תגיע אל הישג מהימן ובטוח. במילים אחרות, אם תאפשר לנשימה לנוע בהתאם לטבעה שלה, ולתודעה לנוע בהתאם לטבעה שלה, התוצאות של התרגול שלך יהיו, ללא ספק, כל מה שייחלת.
בדרך כלל, טבעו של הלב, אם לא מאמנים אותו ומשליטים בו סדר, הוא להיסחף אחר המחשבות והתפיסות שהן רעות ומלאות במתח. לכן עלינו לחפש אחר עיקרון – דהמה – שבעזרתו נוכל לאמן את עצמנו, אם אנחנו מקווים למצוא אושר יציב ובטוח. אם אין לליבנו עקרון פנימי, אם אין לו מרכז שבו הוא יכול לשהות, אנחנו כמו אדם ללא בית. אנשים חסרי בית אינם חווים דבר מלבד קשיים. השמש, הרוח, הגשם והעפר בהכרח מלכלכים אותם, מכיוון שאין דבר שיכול לשמש להם כמחסה. לתרגל כיצד לרכז את התודעה זה לבנות לעצמך בית: ריכוז רגעי (khaṇika samādhi) הוא כמו בית עם גג שעשוי מצמחיה, בדומה לסכך; ריכוז סף (upācāra samādhi), גג שעשוי מרעפים; וריכוז קבוע (appanā samādhi), כזה שחודר פנימה, הוא בית שעשוי מלבנים. כאשר יהיה לך בית, יהיה לך מקום לשים בו את דברי הערך שלך. לא תצטרך להתמודד עם הקשיים שמגיעים משמירה אחריהם, כמו הקשיים שחווה אדם שאין לו מקום שבו הוא יכול לשמור את דברי הערך שלו. אדם כזה יאלץ לישון בשטח הפתוח ולהיות חשוף לשמש ולגשם כדי לשמור על דברי הערך שלו – וגם אז הם אינם באמת בטוחים.
ככה זה עם תודעה שאינה מרוכזת: היא יוצאת לחפש אחר דברים טובים במקומות אחרים, ומאפשרת למחשבות שלה לנדוד לכל עבר, אל כל מיני סוגים שונים של תפיסות, מחשבות ורעיונות. גם אם המחשבות האלה הן טובות, אנחנו עדיין לא יכולים להגיד שהן בטוחות. אנחנו דומים לאישה עם הרבה תכשיטים: אם היא לובשת את כל התכשיטים שלה ויוצאת להסתובב בחוץ, היא אינה בטוחה כלל. העושר שלה אף עלול להוביל אותה למותה. באותו האופן, אם הלב שלנו אינו מאומן באמצעות המדיטציה כך שיוכל להשיג שקט פנימי, אפילו המעלות הטובות שהצלחנו לטפח בתוכנו יתנוונו בקלות, מכיוון שהן עדיין לא טמונות בבטחה בלב. לאמן את התודעה להשיג דממה תודעתית ושלום פנימי, לעומת זאת, זה כמו לשמור את דברי הערך שלך בתוך כספת.
זוהי הסיבה שרובנו לא מפיקים דברים טובים מהדברים הטובים שאנחנו עושים. אנחנו מאפשרים לתודעה להיסחף אחר ההשפעות של המחשבות והתפיסות השונות שלה. המחשבות והתפיסות האלו הן כמו אויבים, מכיוון שלפעמים הן עלולות לגרום למעלות הטובות שכבר פיתחנו בתוכנו לדעוך ולנבול. התודעה היא כמו פרח מלבלב: אם הרוח והחרקים יפריעו לפרח, יכול להיות שהוא לעולם לא יקבל הזדמנות להניב פירות. הפרח, במקרה הזה, מסמל את הדממה והשקט של התודעה על הדרך; הפרי, השמחה שמגיעה מהבשלת הדרך. אם הדממה התודעתית והשמחה שלנו הן קבועות, יש לנו הזדמנות להשיג את הטוב האולטימטיבי שכולנו מקווים להשיג.
הטוב האולטימטיבי הוא כמו ליבת העץ: דברים "טובים" אחרים הם כמו הניצנים, הענפים והעלים. אם לא אימנו את התודעה והלב שלנו, אנחנו נפגוש רק דברים שהם טובים ברמה החיצונית. אבל אם ליבנו הוא טהור וטוב מבפנים, אז כתוצאה מכך, כל דבר שהוא חיצוני יזרום פנימה ויהפוך לטוב. בדיוק כמו שכף ידנו, אם היא נקייה, לא תלכלך את הדברים שבה היא נוגעת, אבל אם היא מלוכלכת היא תלכלך ותקלקל אפילו את הבד הנקי ביותר; באותה הדרך, אם הלב שלנו מזוהם, אז כל הדברים מזוהמים. אפילו הטוב שאנחנו עושים יהיה מזוהם, מכיוון שהכוח הגבוה ביותר בעולם – הכוח היחיד שמאפשר לכל הדברים הטובים והרשעים, המענגים והכואבים, להופיע ולעלות – הוא הלב. הלב הוא כמו אֵל. טוב, רשע, עונג וכאב, מגיעים אך ורק מהלב. אנחנו אפילו יכולים לקרוא ללב הבורא של העולם, מכיוון שהשלום והרווחה המתמשכת של העולם תלויים בלב. לכן עלינו לאמן את החלק החשוב ביותר הזה של העולם כדי שיהיה מרוכז – כבסיס, כתשתית, עבור השפע והרווחה שלו.
ריכוז התודעה היא דרך לאסוף יחד את כל היכולות המיטיבות שנמצאות בה. כאשר אוספים יחד במידה הנכונה את כל היכולות האלו, הן יתנו לך את הכוח שאתה צריך כדי להשמיד את אויבך: כל המזהמים והמצבים המנטליים הלא מיומנים שלך. יש לך יכולת הבחנה שאימנת והפכת לנבונה בנוגע לדרכי פעולה טובות ורשעיות, של העולם ושל הדהמה. יכולת ההבחנה שלך היא כמו אבק שריפה. אבל אם תשמור את אבק השריפה שלך למשך זמן רב בלי להכניס אותו אל תוך כדורים – תודעה מרוכזת – הוא יהפוך להיות לח ומעופש. מאידך, אם לא תהיה זהיר ותאפשר ללהבות האש של תאוות הבצע, הכעס או הבורות להכניע אותך, אבק השריפה עשוי להתלקח בידיך. אז אל תתמהמה. הכנס את אבק השריפה אל תוך הכדורים כך שלא משנה מתי האויבים שלך – המזהמים שלך – יצאו להתקפה, אתה תוכל לירות בהם ולהפיל אותם לקרקע.
כל מי שמאמן את התודעה להיות מרוכזת משיג מחסה. תודעה מרוכזת היא כמו מבצר. יכולת ההבחנה היא כמו כלי נשק. לתרגל כיצד לרכז את התודעה זה כמו לאבטח את עצמך בתוך מבצר, ולכן זה דבר מאוד כדאי וחשוב.
מעלות טובות, החלק הראשון של הדרך, והבחנה, החלק האחרון, אינן קשות במיוחד. אבל לשמור על התודעה מרוכזת, שזהו החלק האמצעי, דורש מאמץ מסוים – מכיוון שמדובר על לאלץ את התודעה להיכנס לכושר. יש להודות בכך שלרכז את התודעה, בדומה להנחת יסודות ועמודי תווך לבניית גשר בחלקו האמצעי של נהר, זה דבר שקשה לעשות. אבל ברגע שהתודעה ממוקמת ביציבות במקום, היא יכולה להיות מאוד שימושית בלפתח מעלות טובות והבחנה. מעלות טובות הם כמו לבנות את עמוד התווך בשפת הנהר הקרובה; יכולת ההבחנה, כמו לבנות את עמוד התווך בשפת הנהר הרחוקה. אבל אם עמוד התווך האמצעי – תודעה שהיא מרוכזת – אינו מונח ביציבות במקום, כיצד תוכל להשתמש בגשר כדי לחצות את שיטפון הסבל?
ישנה רק דרך אחת שבעזרתה נוכל להגיע אל האיכויות של הבודהה, הדהמה והסנגהה, וזאת באמצעות תרגול של פיתוח מנטלי (bhāvanā). כאשר אנחנו מאמנים את התודעה להיות מרוכזת ושקטה, יכולת ההבחנה יכולה להופיע. המשמעות של יכולת ההבחנה, במקרה הזה, היא אינה יכולת הבחנה רגילה, אלא לתובנה שמגיעה אך ורק מהתמודדות ישירה עם התודעה. לדוגמה, היכולת לזכור גלגולי חיים קודמים, לדעת היכן יצורים חיים נולדים מחדש לאחר המוות, והיכולת לנקות את הלב מההתססות (āsava) של המזהמים: שלושת סוגי הידיעות האינטואיטיביות האלה – הנקראות נְיָאנַה-צַ'אקקוּ (ñāṇa-cakkhu), העין של התודעה – יכולות להופיע עבור אנשים שמאמנים את עצמם בתחום הלב והתודעה. אבל אם אנחנו יוצאים לחפש אחר ידע שמגיע ממראות, צלילים, ריחות, טעמים ותחושות מגע, שמעורבבים יחד עם תפיסות, זה כמו שאנחנו לומדים עם שישה מאסטרים. כתוצאה מכך, אנחנו לא יכולים לראות את האמת – בדיוק כשם שהבודהה, כאשר הוא למד עם שישה מאסטרים, לא יכול היה להשיג את ההתעוררות. בהמשך, הוא עזב את ששת המאסטרים כדי לתרגל לבדו והפנה את תשומת הלב שלו אל ליבו ותודעתו – עקב אחר הנשימה שלו כצעד הראשון והמשיך לאורך כל הדרך אל עבר המטרה האולטימטיבית. כל עוד אתה מחפש אחר ידע שמגיע מששת החושים, אתה עדיין לומד עם ששת המאסטרים. אבל כאשר אתה ממקד את תשומת הלב שלך בנשימה – שקיימת אצל כל אחד מאתנו – עד הנקודה שבה התודעה מתיישבת והופכת למרוכזת, יהיה לך סיכוי לפגוש את הדבר האמיתי: בודהה, ידיעה טהורה.
חלק מהאנשים מאמינים שהם לא צריכים לתרגל כיצד לרכז את התודעה, שהם יכולים להשיג שחרור באמצעות הבחנה (paññā-vimutti), על ידי אימון יכולת ההבחנה בלבד. זה פשוט לא נכון. שחרור באמצעות הבחנה וגם שחרור באמצעות השקטת התודעה (ceto-vimutti) מבוססים על ריכוז התודעה. הם שונים רק במידתם. בדומה להליכה: בדרך כלל אנשים אינם הולכים רק על רגל אחת. לא משנה איזו מהרגליים כבדה יותר ביחס לשנייה, זהו פשוט עניין של הרגלים, דפוסים ותכונות אופי.
שחרור באמצעות הבחנה מתחיל בהרהור לגבי אירועים והיבטים שונים של העולם עד שהתודעה נרגעת בהדרגה. אז, כשהתודעה דוממת ושקטה, היא מאפשרת, אינטואיטיבית, לתובנה משחררת להופיע (vipassanā-ñāṇa): הבנה בהירה ואמיתית בנוגע לארבעת האמיתות הנאצלות (ariya-sacca). אבל במקרה של שחרור באמצעות השקטת התודעה, לעומת זאת, אין הרבה הרהורים. התודעה פשוט מאולצת להפוך להיות שקטה, בכוח, עד שהיא משיגה את השלב של חדירה קבועה. זה הזמן שבו תובנה אינטואיטיבית תופיע ותאפשר לתודעה לראות את הדברים כפי שהם. זהו שחרור באמצעות דממה תודעתית: ריכוז מגיע ראשון, תובנה לאחר מכן.
אדם עם טווח רחב של ידע והבנה בנוגע לכתבים, מלומד ובקי בנוגע לשפתם ומשמעותם, שמסוגל להסביר בבהירות ובצורה נכונה נושאים שונים בדוקטרינה – אבל ללא מרכז פנימי עבור התודעה – הוא כמו טייס שטס גבוה בשמיים ורואה בבהירות את העננים והכוכבים, אבל שאין לו מושג היכן נמצא מסלול הנחיתה. הוא עומד להיכנס לצרות. אם הוא יטוס גבוה יותר, ייגמר לו האוויר. כל מה שהוא יכול לעשות זה להמשיך לטוס במעגלים עד שהדלק במטוס ייגמר, ואז להתרסק מטה בטבע הפראי.
חלק מהאנשים, למרות שהם מאוד משכילים, אינם טובים יותר בהתנהגותם מברברים פראיים. זה כך מכיוון שהם נסחפו, מעלה אל העננים. חלק מהאנשים – הנשבים על ידי הדברים שמרגישים להם כרמה הגבוהה של הלמידה, הרעיונות והדעות שלהם – לא יתרגלו כיצד לרכז את התודעה מכיוון שהם מרגישים שזה לא מכבודם לעשות זאת. הם חושבים שמגיע להם להגיע ישירות אל שחרור באמצעות הבחנה. למעשה, הם צועדים אל אסון, כמו הטייס שאיבד את קשר הראייה עם מסלול הנחיתה.
לתרגל לרכז את התודעה זה לבנות לעצמך מסלול נחיתה. לאחר מכן, כאשר ההבחנה מגיעה, תוכל להשיג את השחרור בבטחה.
זאת הסיבה שעלינו לפתח את כל שלושת החלקים של הדרך – מעלות טובות, ריכוז והבחנה – אם אנחנו רוצים להיות שלמים בתרגול הדת הבודהיסטית. אחרת, כיצד נוכל לומר שאנחנו יודעים ומכירים את ארבעת האמיתות הנאצלות? מכיוון שהדרך, כדי שתוכל להיחשב כדרך הנאצלת, חייבת להיות מורכבת ממעלות טובות, ריכוז והבחנה. אם לא נְפַתֵּחַ אותה בתוכנו, לא נוכל לדעת אותה. ואם אנחנו לא יודעים, כיצד נוכל לשחרר?
רובנו, באופן כללי, אוהבים להשיג תוצאות אבל לא אוהבים לעשות את העבודה ולהכין את השטח. יכול להיות שאנחנו רוצים אך ורק טוהר, אבל אם לא השלמנו את עבודות הבסיס והכנו את השטח, נהיה מוכרחים להמשיך להיות עניים בפנים. כמו אנשים שאוהבים כסף אבל לא אוהבים לעבוד: כיצד הם יוכלו להיות אזרחים טובים ויציבים? כאשר ירגישו את העוני צובט אותם, הם יפנו אל עבר שחיתות ופשע. באותו האופן, אם אנחנו מכוונים אל עבר תוצאות בבודהיזם אבל לא אוהבים לעבוד, נהיה מוכרחים להמשיך להיות עניים. וכל עוד הלב שלנו עני, אנחנו נהיה מוכרחים לחפש דברים טובים במקומות אחרים – תאוות בצע, רווח, סטטוס, עונג ושבחים, הפיתיונות של העולם – למרות שאנחנו יודעים שזה לא משתלם. אנחנו מתנהגים כך מכיוון שאנחנו לא באמת יודעים, והמשמעות היא שאנחנו לא כנים במה שאנו עושים.
האמת של הדרך היא תמיד אמיתית וכנה. מעלות טובות הן אמיתיות, ריכוז הוא אמיתי, יכולת ההבחנה היא אמיתית, שחרור הוא אמיתי. אבל אם אנחנו לא אמיתיים וכנים, אנחנו לא נפגוש שום דבר אמיתי. אם אנחנו לא אמיתיים בלתרגל את המעלות הטובות, הריכוז וההבחנה, אנחנו נישאר עם דברים שהם מזויפים וחיקויים. וכאשר אנו עושים שימוש בדברים שהם מזויפים וחיקויים, אנחנו נכנסים לצרות. לכן עלינו להיות אמיתיים, כנים, בליבנו. כאשר הלב שלנו אמיתי, נוכל להתענג על טעם הדהמה – הטעם העולה על כל שאר הטעמים בעולם.
זאת הסיבה שהרכבתי של שני המדריכים הנ"ל כדי לשמור על הנשימה בתודעה.
שלום.
פרה אג'אהן לִי דהמהדהארו
ואט בורומניואס (WAT BOROMNIVAS)
בנגקוק, 1953