תובנה
כפי שציינתי בהקדמה, האסטרטגיה הבסיסית של התרגול היא להתבונן על פעולותיך, על המוטיבציה המובילה אליהן ועל תוצאותיהן - ואז להעלות שאלות בקשר אליהן: האם הן מובילות לסבל? במקרה שכן, האם הן הכרחיות? אם הן אינן מובילות לסבל, כיצד ניתן לשלוט בהן כמיומנויות? אסטרטגיה זו תקפה לא רק מילותיך ולמעשיך, אלא גם לפעולותיה של התודעה: המחשבות והרגשות שלה.
כפי שציינתי בחלק הקודם, כאשר אתה מפתח ג'האנה, אתה משתמש באסטרטגיה הזו, של התבוננות וחקירה, כדי לזנוח מחשבות מסיחות ולפתח את המרכיבים של ג'האנה במקומן. באמצעות תהליך זה, תרגול של ג'האנה מפתח את יכולת ההבחנה ואת התובנה שלך. כאשר הג'האנה הופכת ליציבה יותר, אתה יכול להמשיך ולפתח את התובנה הזו, על ידי חיפוש אחר דרך פעולה הגורמת לפחות סבל אפילו מאשר ג'האנה. כאן, שוב, הנקודה החשובה היא לראות את המרכיבים של ג'האנה כפעילויות ולשאול את השאלות הנכונות בנוגע אליהן.
יצירה
הפעילויות כאן הן שלושת סוגי היצירה בעזרתן התודעה מעצבת חוויות: פעילויות גופניות, פעילויות מילוליות ופעילויות מנטליות. אם תשווה בין התיאור של ג'האנה ושל מדיטציית הנשימה עם התיאור של יצירה בהקדמה, אתה תבחין שג'האנה עושה שימוש בכל שלושתן. הנשימה היא יצירה גופנית; המחשבות המכוונות ויכולת ההערכה הן יצירות מילוליות; התפיסות השומרות על התודעה בג'האנות ובהישגים חסרי הצורה השונים הן יצירות מנטליות, וכך גם תחושות העונג והתעלות הנפש המגיעות מההישארות במצבי ריכוז אלו.
זוהי הסיבה לכך שג'האנה כל כך מועילה בעירור התובנה המפסיקה לחלוטין את המתח הלא הכרחי שהתודעה מפיקה על ידי היצירות שלה עצמה. ג'האנה נותנת לך נקודת מבט שקטה כדי להסתכל על היצירות האלה בפעולה.
אתה יכול לעשות זאת בכל אחת משלושת דרכים אלה:
• כאשר אתה בשלב מסוים של ג'האנה.
• כאשר אתה נע משלב אחד לשלב אחר.
• כאשר אתה יוצא מריכוז ומתבונן ביצירות בהן התודעה לוקחת חלק כאשר היא פועלת עם העולם החיצוני.
בכל אחד מממצבים אלו, אתה יכול להבחין בכך ש:
1. יצירות הן למעשה פעולות, המופיעות וחולפות.
2. הן יוצרות מתח.
3. מה שהן עושות אינו הכרחי.
4. העונג שהן מביאות לא שווה את המתח הכרוך בהן.
רק כאשר אתה רואה את ארבעת ההיבטים האלו, תובנה יכולה להוביל אל שחרור מסבל ומתח לא הכרחי. לאחר השחרור, אתה רואה שהמתח היחיד שהכביד על התודעה היה מתח מהסוג הלא הכרחי. ברגע שהמתח הזה איננו, אין דבר היכול להכביד על התודעה. היא חופשיה.
כדי להתבונן על כל אחת מהג'האנות כצורות של פעולות מנטליות, אין לראותן כעקרונות מטפיזיות - כמו קרקע ההוויה, האני האמיתי, השלמות הקוסמית, הריקות הראשונית, המפגש עם האל או כל הפשטה אחרת הנשמעת מפוארת וכבירה. קל ליפול אל תוך המלכודת המטפיזית, במיוחד אם אתה נוטה לחשוב בדרך זו. אם, לדוגמה, אתה נוהג לחשוב באופן מטפיזי ואז משיג את תחושת האחדות של הג'האנה השנייה, יהיה לך קל להניח שנגעת באחדות קוסמית או בתלות הגומלין בין כל הדברים. אם אתה משיג את תחושת הידיעה האין סופית של ממד האין סופיות של ההכרה, יהיה לך קל להניח שקבלת גישה אל רובד של מודעות העומד בבסיס כל המציאות. אתה עלול לפרש את החוויות האלה כמגע עם סוג מסוים של קרקע ממנה צומחים כל הדברים ואליה כולם חוזרים, או שאתה עלול להחליט שתחושת ה "מתבונן" המחוזקת, במצב תודעתי זה, היא האני האמיתי שלך. אם תיפול בפח ותאמין לאחת מפרשנויות אלה, לעומת זאת, אתה תאבד את הקשר עם הדרך באמצעותה פעולותיך עיצבו את החוויה שלך מלכתחילה וכך תפספס את שלבי המתח המעודנים שעדיין נוכחים בחוויות אלה. הפירושים הכבירים שאתה מייחס להן מעוורות אותך בנוגע ליצירות שהן עדיין מכילות.
כדי להתחמק ממלכודת זו, עליך להמשיך ולדבוק בקו התשאול שהוצג בסופו של החלק הקודם: חפש אחר כל עלייה או נפילה ברמת המתח בחוויה זו. לאחר מכן, חפש את הפעילות התודעתית המתלווה אל העליות והנפילות האלה. כאשר אתה רואה את הפעילות מתרחשת, הנח לה.
זה נקרא להרהר בנוגע לארעיות ולגבי המתח בארעיות. כאשר אתה רואה את המתח, שאל את עצמך אם ראוי לטעון שדבר ארעי ומלא במתח הוא אתה או שלך. כאשר אתה נוכח לדעת שהתשובה היא לא, זה נקרא להרהר בנוגע ללא אני. אינך תופס עמדה לגבי האם קיים או האם לא קיים דבר כזה הנקרא - "אני" או "עצמי", אלא פשוט שואל את עצמך: האם כדאי להזדהות עם החלקים של המועצה הגורמים למתח?
טיפוח התפקחות
התכלית של הרהורים אלו היא לעורר תחושה של התפקחות וחוסר תשוקה כלפי פעולות היצירה. מכיוון שתשוקה היא זו המניעה את כל שלוש היצירות, חוסר תשוקה מביאה לסיום כל רצון להמשיך לקחת חלק בהן. כאשר אינך לוקח בהן חלק, הן מפסיקות. התוצאה היא שחרור מוחלט.
תחושת ההתפקחות - אשר ברוב המקרים מבשילה רק לאחר שאתה ניגש אל ההרהורים האלו מכמה נקודות מבט - היא נקודת מפנה קריטית בתהליך זה. המונח הפאלי להתפקחות, "ניבידה", מקביל לתחושה שיש לך לאחר שאכלת כמות מספקת ממזון מסוים, ואינך מעוניין להמשיך לאכול ממנו. זוהי אינה דחייה, אלא פשוט תחושה שמה שאהבת לאכול בעבר כבר אינו מעניין אותך יותר. מספיק לך.
עליך לפתח את תחושה ההתפקחות הזו כלפי יצירות התודעה מכיוון שכולן מתנהגות על פי תבנית זהה, אותה הזכרנו פעמים רבות: הן צורות של אכילה. המזון עשוי להיות פיזי או מנטלי, אבל הדינמיקה של תהליך האכילה היא זהה לגבי כל היצירות. אתה מנסה למלא חסר, לשכך רעב. רק כאשר תוכל לפעול כנגד הרעב עם תחושה של מספיק, תוכל להגיע אל התפקחות. רק באמצעות התפקחות תוכל להפסיק את תהליך האכילה ולגלות את הממד בו אין צורך להזין את עצמך כלל.
תובנה אל תוך התהוות
היזכר בדימוי של מועצת התודעה. כל חבר במועצה מקביל לתשוקה שונה, תחושה שונה של מי שאתה המבוססת סביב התשוקה הזו, ותחושה שונה של העולם בו תוכל לחפש את הדבר שיגשים את התשוקה הזו. תחושת הזהות העצמית של מי שאתה, במקרה זה, מורכבת משני דברים: האני3 שיחווה את האושר של סיפוק התשוקה, והאני שיש לו את הכוחות להביא את התשוקה לסיפוק. האני הראשון הוא האני כ - צרכן; השני, האני כ - מפיק. האני כצרכן הוא האני אותו צריך להאכיל, האני כמפיק הוא האני שמחפש ומכין את האוכל, ועולם החוויה שקשור לתשוקה הוא תחום החוויה בו אתה מחפש אחר האוכל.
כפי שציינתי בהקדמה, כל תחושה ייחודית של זהות עצמית בעולם חוויה מסוים מתוארת בעזרת המונח התהוות. התהוות היא צורה של הוויה - התחושה של מה שאתה ומה קיים סביבך - המבוססת על עשייה. היא אינה הוויה סטטית. זוהי הוויה בפעולה. ותוך כדי כך שאתה מודט, היו לך הזדמנויות רבות לראות כיצד הפעולה העיקרית בבסיס ההוויה הזו היא סוג של אכילה. כל תחושה של מי שאתה מוכרחה להיות מוזנת, לקחת משהו מהעולם, כדי לשרוד.
אתה מבחין בכך לראשונה עם מחשבות מסיחות המפריעות לריכוז שלך: התודעה יוצאת מהריכוז כדי לנשנש מחשבות של תאווה, לזלול מחשבות של כעס, ללגום זיכרונות נעימים, ללעוס חרטות מהעבר, או לצוד דאגות בקשר לעתיד.
האסטרטגיה הבסיסית להשיג ריכוז היא קודם כל לראות שאינך חייב להזדהות עם התחושות השונות האלה. הן אינן מי שאתה. זאת הסיבה שאנו משתמשים בדימוי של המועצה: כדי לעזור לך להבין שאתה לא חייב להיות מורעב כתוצאה מחוסר בעונג אם תניח לחלק מהתהוויות אלה. יש לך התהוויות טובות יותר כדי להזין את עצמך. בהמשך, כדי למנוע מעצמך להתגנב החוצה וללעוס את הג'אנק פוד שהיית רגיל לאכול בעבר, עליך להזין את החברים המיומנים יותר של המועצה, אלו הלומדים כיצד לעבוד יחד כדי לפתח ולשמר את הריכוז שלך. זהו אחד התפקידים של תחושת ההתעלות, העונג ושל השתוות הנפש המעודנת בריכוז: להזין את החברים המיומנים של המועצה שלך. כאשר אתה מתרגל ריכוז, אתה מספק להם אוכל טוב ומזין.
כאשר אתה מפחית יותר ויותר בנטייתך להזין את עצמך בדרכיך הישנות - וטעמך במזון פנימי הופך למעודן יותר - אתה מגיע בהדרגה אל נקודה ממנה תוכל לראות שהריכוז הוא גם סוג של התהוות. במילים אחרות, בתרגול של ג'האנה אתה מזדהה עם חברי המועצה המיומנים היכולים לספק את האוכל המגיע מריכוז (האני כמפיק), ובנוסף גם עם המודט המזין את עצמו על ידי העונג והתעלות הנפש שהמדיטציה מספקת (האני כצרכן). אובייקט המדיטציה - בין אם מדובר על צורת הגוף או על הממדים חסרי הצורה - הוא העולם ממנו אתה מזין את עצמך.
כל עוד אתה מחזיק בזהויות ובעולמות אלו, ומתייחס אליהם כאילו שיש בהם אחדות מוצקה, זה קשה להתעלות מעבר אליהם. קשה להניח להם. זאת הסיבה שהאסטרטגיה של הבודהה היא לעקוף את תחושת האחדות המוצקה הזו על ידי התייחסות לאבני היסוד של הזהות כפעולות - מכיוון שקל יותר להניח לפעולות מאשר להניח לתחושה מוצקה של מי שאתה.
חמשת המצרפים
מכיוון שפעולות אלה קשורות בעיקר להזנה, הדרך בה הבודהה ניגש לפיתוח של תובנה היא לאסוף יחד את סוגי היצירות, הקיימות ביצירה של כל התהוות, ולאחד אותן יחד לרשימה של חמש פעילויות שהן בסיסיות להזנה בכל שלב.
פעילויות אלו נקראות "קהנדהה4." זוהי מילה בפאלי שמשמעותה היא "ערימה" או "מסה." הפירוש העברי המקובל, לעומת זאת, הוא "מצרף." תרגום זה מגיע ככל הנראה משוני, שהיה פופולרי באירופה של המאה ה -18 והמאה ה - 19, בין תלכיד של דברים העובדים יחד כחלק מיחידה אורגנית - הנקראת "מערכת" - ותלכיד של דברים שרירותיים, הנקרא "מצרף." מטרת התרגום של קהנדהה כ - "מצרף", הייתה להדגיש את הנקודה השימושית שלמרות שאנו נוטים להתייחס אל תחושת הזהות העצמית שלנו כאחדות אורגנית, היא למעשה רק אוסף שרירותי של פעילויות.
חמשת הפעילויות הסובבות את תהליך ההזנה, במובן הבסיסי ביותר, הן אלה:
• תחושה של צורה: צורת הגוף הזקוקה להזנה (וזו שיעשה בה שימוש כדי לחפש אחר אוכל), וגם האובייקטים הפיזיים המשמשים כאוכל. כאשר תהליך ההזנה מתרחש בדמיון, "צורה" מתייחסת אל הצורה המסוימת שאתה לוקח על עצמך בדמיון, ולכל הצורות הדמיוניות מהן אתה שואב הנאה.
• תחושה: התחושה הכואבת של רעב או חוסר המניעה אותך לחפש אחר אוכל; תחושת הסיפוק הנעימה המגיעה כאשר אתה מוצא משהו לאכול; ותחושת העונג המתווספת כאשר אתה אכן אוכל אותו.
• תפיסה: היכולת לזהות איזה סוג של רעב אתה מרגיש, ולזהות אלו דברים בעולם החוויה שלך יכולים להשביע את הרעב הזה. תפיסה ממלאת תפקיד מרכזי גם בזיהוי של מה יחשב כאוכל ומה לא. זוהי הדרך בה אנו לומדים כילדים כיצד להפעיל את התפיסות שלנו. תגובתנו הראשונה, כאשר אנו מגלים דברים, היא להכניס אותם לפה כדי לבדוק האם הם אכילים. אם הם אכילים, אנחנו נותנים להם תווית עם התפיסה "אוכל." אם הם אינם אכילים, אנחנו נותנים להם את התווית "לא אוכל."
• יצירה: במקרה זה, המונח יצירה מתייחס בעיקר ליצירות מילוליות. יצירות אלה קשורות לתהליך ההזנה מכיוון שאנו צריכים לחשוב על אסטרטגיות כדי למצוא אוכל, לחשוב כיצד לקחת עליו בעלות כאשר אנו מוצאים אותו, ולחשוב כיצד להכין אותו אם הוא אינו אכיל במצבו הנא. לדוגמה, אם אתה רוצה ליהנות מבננה, עליך להבין כיצד להוריד את הקליפה. אם הניסיון הראשון שלך אינו מצליח, עליך להעריך את המצב מחדש, לבחון מדוע הניסיון הראשון לא הצליח, ולחשוב על אסטרטגיות חדשות עד אשר אתה מוצא אחת שמצליחה.
• הכרה: הפעולה של להיות מדוע לכל הפעילויות האלה.
חמש הפעילויות האלה הן כל כך בסיסיות לדרך בה אנו פועלים בעולם בשביל להזין את עצמנו, שהן יוצרות את חומר הגלם ממנו אנו מרכיבים את תחושות העצמי השונות שלנו.
כחלק מתרגול פיתוח של ג'האנה המבוססת על הנשימה, פעילויות אלה מהוות גם חומר הגלם ממנו למדנו ליצור מצבים של ריכוז. "צורה" מקבילה לנשימה. "תחושה" מקבילה לתחושות העונג והשתוות הנפש הנובעות מהתמקדות בנשימה. "תפיסה" מקבילה לדרכים בהן אנו נותנים תוויות לנשימה, לממדים חסרי הצורה, ולעונג שאנו מפיקים כאשר אנו נשארים ממוקדים בנושאי המדיטציה האלו. "יצירה" מקבילה לכל המחשבות וההערכות המרכיבות את הג'האנה הראשונה, וגם למחשבות וההערכות בעזרתן אנו שואלים שאלות בנוגע לכל השלבים השונים של הריכוז שלנו. "הכרה" היא הפעולה של להיות מודעים לכל אלו.
זוהי הסיבה שהריכוז מתפקד כמעבדת מחקר כל כך טובה כדי לבחון את הרגלי התודעה בגרימת סבל. הריכוז מכיל את כל המרכיבים הנכנסים אל תוך הזהויות שאנו בונים סביב פעולת ההזנה, והוא מכיל אותם באופן מבוקר - מצב ברור ויציב של התהוות - בו אתה יכול להתבונן במרכיבים אלו בפעולה ולראות אותם בבירור בתור מה שהם.
כאשר התודעה נמצאת בעמדה יציבה כדי להתבונן, גם על תחושות העונג המעודנות ביותר של ריכוז ביחס לפעילויות אלה, אין צורך להתמקד על כל החמש. פשוט התמקד באחת מהן, זו הנראית לך שהיא הקלה ביותר להתבונן בה בפעולה. אם אינך בטוח היכן להתחיל, נסה להתחיל עם תפיסה, מכיוון שתפיסה היא הפעילות המרכזית ביותר המשפיעה על יכולתך להישאר ממוקד בריכוז, וגם המצרף שתצטרך לעבוד הכי קשה כדי לשנותו. כל עוד התפיסה, "שווה את המאמץ", תישאר מקובעת על פעולת ההזנה מג'האנה, ההתפכחות לא תהייה מלאה. רק כאשר התפיסה "לא שווה את המאמץ" תקבל את אישורך המלא התפקחות תקבל הזדמנות.
יחד עם זאת, זהו עניין של מזג אישי. אם נראה לך שיהיה קל יותר להתמקד במצרף אחר, אתה מוזמן להתחיל בו, מכיוון שכאשר התפיסה של "לא שווה את המאמץ" תתבסס ביציבות בנוגע למצרף שבחרת, היא תתפשט ותכלול את כל המצרפים האחרים מפני שכל חמשת המצרפים מחוברים אחד לשני בצורה מאוד אינטימית.
כאשר אתה בוחן את הפעילויות המרכיבות את מצבי הריכוז, עליך לזכור לשאול את השאלות הנכונות בנוגע אליהן. אם אתה ניגש אל הריכוז בתקווה שהוא יענה על שאלות כמו "מי אני?" או "מהי המציאות הנמצאת בבסיס העולם?", אתה תמשיך את תהליך ההתהוות. אם תפגוש מצב מרשים במיוחד של שקט או שלום פנימי, חברי המועצה המעוניינים להאכיל את עצמם על ידי אמיתות מטפיזיות ייקחו את המצב הזה כאוכל שלהם - והם יהיו מאוד גאים מכך. זה מעוור אותך לעובדה שהם עדיין מאכילים את עצמם, ולכך ששאלותיך הן למעשה רק גרסאות מעודנות יותר של שאלות של רעב.
לעומת זאת, אם תזכור לראות שהשקט והשלום הפנימי של הריכוז מגיעים מפעילויות המצרפים, אתה תגלה שלא משנה כמה אתה מיומן בלהאכיל את עצמך באמצעותן, לעולם לא תהייה חופשי מהישנות חוזרת של רעב. לעולם לא תהייה חופשי מהצורך להמשיך לעבוד עבור האוכל שלך. הרי, בסיכומו של דבר, פעילויות אלה אינן קבועות. כאשר הן נושרות, הן מפיקות חלקיק שנייה של דאגה: "מה הלאה?" ובחלקיק שנייה זה, חברי המועצה שלך מרגישים מיואשים, מפני שהשאלה היא שאלה של רעב. הם רוצים תשובה ממש עכשיו. לכן, פעילויות אלה לעולם אינן יכולות לספק מזון יציב, מהימן ומתמשך. גם כאשר הן מפיקות שקט המרגיש קוסמי, הן עדיין מכילות בתוכן מתח.
כאשר אתה ממשיך ומתמיד בהרהורים אלו עד אשר הם מגיעים לנקודה של התפקחות, התודעה נוטה אל עבר דבר הנמצא מחוץ לזמן ולמרחב, משהו שאינו יהיה נתון לחסרונות של הפעילויות האלה. בנקודה זו, התודעה אינה מעוניינת להיות מעורבת עם אף אחד מחברי המועצה הפנימית כלל, גם לא עם אלו אשר מתבוננים על הריכוז שלה ומכוונים אותו, או עם אלו הנמצאים בבסיס הריכוז הממשיכים לשאול ולדרוש תשובה לשאלות הרעב: "מה הלאה? היכן הלאה? מה לעשות הלאה?" התודעה רואה שגם הבחירה בין הישארות במקום אחד ובין תנועה קדימה אל עבר מצב אחר של ריכוז, למרות שזו בחירה בין שתי אלטרנטיבות מיטיבות באופן יחסי, היא בסיכומו של דבר בחירה בין שתי אלטרנטיבות מלאות במתח, מכיוון ששתיהן הן יצירות. בנקודה זו, התודעה נמצאת מוכנה בעמדה לדבר שאינו כרוך באף אחת משתי אלטרנטיבות אלה, דבר שאינו כרוך באף יצירה. כאשר התודעה נמצאת בעמדה זו ורואה את ההזדמנות, היא משחררת וחווה את האלמוות. זהו השלב הראשון בלחוות שחרור.
בדרך זו, התודעה מפסיקה להזדהות עם כל ההתהוויות, מבלי לחשוב על "עצמי" או על "עולמות." היא מסתכלת על פעולות כפעולות. היא רואה אותן כמלאות בלחץ, לא הכרחיות ולא שוות את המאמץ. זה מה שמאפשר לה לשחרר.