מורה ותלמיד

 

"לא משנה מה אתה עושה, תחשוב תמיד על המורה שלך. אם אתה שוכח את המורה שלך, אתה עוקר את עצמך מהשורש."

"לאדם אשר עובר ממורה למורה אין באמת מורים כלל."

"לעיתים אנשים היו מביאים קמעות לאג’אהן פואנג, ואז הוא היה מחלק אותם בין תלמידיו ותלמידותיו – אך רק לעיתים נדירות הוא היה נותן קמעות גם לאלו אשר היו קרובים אליו במיוחד.

 

יום אחד, נזיר שחי מספר שנים עם אג’אהן פואנג לא הצליח להתאפק והתלונן על כך, "למה, כשאתה מקבל קמעות טובים, אתה אף פעם לא נותן לי מהם ותמיד נותן לאנשים אחרים?"

 

"אג’אהן פואנג ענה, "כבר נתתי לך הרבה דברים טובים יותר מקמעות. מדוע אינך מקבל אותם?"

 

"מודטים אשר חיים קרוב למורה שלהם, אבל אינם מבינים אותו, הם כמו כף בסיר של קארי: הוא לעולם לא ידע כמה מתוק, מר, מלוח, שופע או חם הוא הקארי."

 

האנלוגיה של אג’אהן פואנג לתלמידים שתמיד צריכים לשאול את המורים שלהם ולהתייעץ איתם על כיצד להתמודד אפילו עם בעיות פעוטות בחיי היום יום: "הם בדיוק כמו גורים קטנים. ברגע שהם עושים את צרכיהם הם צריכים לרוץ בחזרה אל אמא שלהם, כדי שתלקק אותם. הם לעולם לא יתבגרו בכוחות עצמם."

"תלמידים אשר נדבקים אל המורים שלהם הם כמו ברחשים. זה לא משנה כמה תנסה להבריח אותם, הם ימשיכו לחזור ולא יעזבו אותך לנפשך."

"אם מורה משבח תלמיד בפניו, זה סימן שזהו השלב המתקדם ביותר אליו התלמיד יגיע – הוא כנראה לא יצליח לתרגל ולהגיע לגבהים גדולים יותר בגלגול החיים הזה. המורה משבח אותו כדי שהוא יוכל להיות גאה בעובדה שלכל הפחות הצליח להגיע לשלב הזה. ללב שלו יהיה דבר טוב להיאחז בו כאשר הוא יזדקק לכך במותו."

תלמידים ותלמידות רבים של אג’אהן פואנג היו משוכנעים שהוא היה יכול לקרוא את מחשבותיהם, מפני שפעם אחר פעם הוא היה מעלה נושאים שעברו בתודעתם, או שהכבידו על ליבם, באותו הרגע. לי בעצמי (טאניסארו בהיקהו) היו חוויות רבות כאלו, ודיווחו לי על חוויות רבות כאשר אספתי חומרים לספר הזה. עם זאת, ברוב המקרים האלו, הדברים שאמר היו בעלי משמעות מיוחדת רק עבור האנשים אשר היו מעורבים באופן ישיר, לכן אני מבקש להשמיט את הדברים בספר זה. אבל יש שני מקרים שאני רוצה להעלות, מפני שנראה לי שהם עשויים להיות מועילים לכל אחד או אחת שמתרגלת את הדהמה.

 

פעם אחת, אחד מתלמידיו – גבר צעיר – לקח את האוטובוס מבנגקוק אל ראיונג כדי לעזור עם עבודות בניית המקדש. הוא ירד בתחילת הדרך המובילה אל המנזר, אבל לא התחשק לו ללכת את ששת הקילומטרים שיש לצעוד כדי להגיע לשם, אז הוא ישב בדוכן אוכל ליד הצומת ואמר לעצמו - כאילו כדי לאתגר את אג’אהן פואנג - "אם טהאן פאוו הוא באמת משהו מיוחד, מי ייתן ומכונית תעבור ותיתן לי טרמפ למנזר."

 

חלפה שעה, ועוד שעה, ושעה נוספת, אך לא הופיעה אף מכונית או משאית שפנו אל הכביש. אז בסופו של דבר הוא הלך את המרחק כולו ברגל.

 

כאשר הגיע למנזר, הוא הלך לבקתה של אג’אהן פואנג לחלוק לו כבוד, אבל ברגע שאג’אהן פואנג ראה אותו מגיע, הוא קם, נכנס אל תוך החדר שלו וסגר את הדלת. זה זעזע מעט את התלמיד אבל הוא עדיין השתחווה מטה מול הדלת הסגורה.

 

בשנייה שהוא סיים להשתחוות, אג’אהן פואנג פתח את הדלת במעט ואמר, "תראה. אני לא בקשתי ממך להגיע לכאן. אתה הגעת מרצונך החופשי."

בפעם אחרת, לאחר שהמקדש כבר נבנה, אותו הגבר הצעיר ישב במדיטציה במקדש, בתקווה שישמע קול שילחש לו באוזן את המספרים המנצחים של הגרלת הלוטו הבאה.

 

מה שהוא שמע, מאידך, היה את קולו של אג’אהן פואנג עובר לידו ואומר, כביכול לאף אחד מסוים, "את מה, בדיוק, אתה לוקח כמחסה שלך?

הצטרפות לרשימת התפוצה - מאמרים, כתבות ועדכונים לגבי סדנאות ומפגשים