2.jpg

חיי הנזירות

"חלק מהאנשים אומרים שנזירים לא עובדים כלל, אבל העבודה של זניחת המזהמים שלך היא למעשה העבודה הקשה ביותר בעולם. לעבודה של העולם היום יומי יש ימי חופש, אבל לעבודה שלנו אין ימי חופש כלל. זה משהו שאתה עושה 24 שעות ביממה. לפעמים אתה עשוי להרגיש שאין לך חשק לעשות את זה, אבל עדיין אתה מוכרח. אם לא תעשה זאת, מי יעשה את זה בשבילך? זוהי חובתך, ולא חובתו של אף אדם אחר. אם לא תעשה את העבודה הזו, בשביל מה אתה חי מתרומותיהם של אנשים אחרים?"

"לא משנה מהי העבודה שאתה עושה, שים עין על התודעה שלך. אם אתה רואה שהיא סרה מהדרך, הפסק את מה שאתה עושה ומקד עלייה את כל תשומת ליבך. העבודה של להשגיח על התודעה שלך תמיד צריכה להיות בעדיפות ראשונה."

"הדהמה של הבודהה היא אָקַאלִיקוֹ – על זמנית. הסיבה שבגללה עדיין לא הגענו אליה היא מכיוון שיש לנו המון זמנים; זמן לדבר אחד, זמן לדבר אחר, זמן לעבוד, זמן לנוח, זמן לאכול, זמן לישון... כל חיינו הופכים לזמנים. כתוצאה מכך, הזמנים השונים האלו לא נותנים לנו הזדמנות לראות את האמת בבהירות בתוכנו. אז אנחנו צריכים להפוך את התרגול שלנו לעל זמני. כאשר נעשה זאת, האמת  תופיע בליבנו."

אג’אהן פואנג היה מאוד דקדקן בנוגע לשמירה על ניקיונם ומיקומם של דברים. הוא לימד את תלמידיו להיות דקדקנים גם כן, מכיוון שזו הייתה הדרך בה מוריו לימדו אותו, ומכיוון שידע שהוא הפיק תועלת מהדקדקנות הזו.

 

במילים שלו: "אם אתה לא יכול לשלוט בדברים מובנים מאליהם כמו אלו, איך תוכל לשלוט בדברים המעודנים, כמו התודעה?"

הנזיר שדאג לצרכיו; ניקה את הבקתה שלו, הרתיח את המים למקלחת, טיפל בו כאשר חלה, וכך הלאה, היה צריך להיות מאוד חד אבחנה, מכיוון שאג’אהן פואנג השתמש במערכת היחסים בין המורה לתלמיד כהזדמנות ללמד על ידי דוגמה אישית. במקום להסביר היכן יש למקם דברים מסוימים, או מתי יש לבצע מטלות מסוימות, הוא השאיר את זה לתלמיד להבין את הדברים בכוחות עצמו. אם התלמיד היה מבין, אג’אהן פואנג לא היה אומר כלום. אם הוא לא היה מבין, אג’אהן פואנג היה יורד עליו – אבל עדיין לא מסביר מה לא בסדר. זאת הייתה אחריותו של התלמיד להבין את הדברים בכוחות עצמו.

 

כמו שאג’אהן פואנג היה אומר: "אם זה מגיע לנקודה בה אני צריך להגיד לך, זה מראה שאנחנו עדיין זרים."

ערב אחד, אחד הנזירים במנזר וַאט דהאמהסאטהיט ראה את אג’אהן פואנג עובד לבדו, אוסף שאריות עץ מסביב לאתר הבנייה של המקדש ומסדר אותם במקום. הנזיר רץ מטה כדי לעזור לו, ולאחר זמן מה שאל אותו: "טהאן פהאוו, אתה לא צריך לעשות דברים כאלו לבדך. יש הרבה אנשים אחרים. מדוע אתה לא מביא אותם לעזור?"

 

"אני כן מביא אנשים אחרים כדי לעזור", ענה אג’אהן פואנג תוך כדי כך שהוא ממשיך להרים את חתיכות העץ.

 

"את מי?" שאל הנזיר, בזמן שהסתכל מסביב ולא ראה אף אחד אחר.

 

"אותך."

כאשר חזרתי לתאילנד כדי לקבל הסמכה כנזיר, אג’אהן פואנג הזהיר אותי בקשר לשני דברים:

 

  1. להיות מודט זה יותר מאשר רק לשבת עם עיניים עצומות. אתה חייב להיות חריף בכל מה שאתה עושה."

  2. אם אתה רוצה ללמוד, אתה צריך לחשוב כמו גנב ולהבין כיצד לגנוב את הידע שלך. זאת אומרת שאתה לא יכול פשוט לחכות שהמורה יסביר לך הכל. אתה חייב להבחין בעצמך מה הוא עושה, ומדוע הוא עושה את זה – מפני שישנה סיבה לכל מה שהוא."

מערכת היחסים בין הנזיר לתומכיו היא כמו תרגיל בשיווי משקל. אחת מהתזכורות האהובות של אג’אהן פואנג לתלמידיו הנזירים הייתה: "זכור, אף אחד לא שכר אותך להיות נזיר. לא בחרת לקבל הסמכה כנזיר כדי להפוך למשרת של אף אדם."

 

אבל אם נזיר כלשהו התלונן על כך שהעוזרים במנזר לא עשו את הדברים כפי שביקשו מהם, הוא היה אומר: "האם בחרת לקבל הסמכה כנזיר כדי שיהיו לך אנשים אחרים שישרתו אותך?"

"החיים שלנו תלויים בתמיכתם של אחרים, אז אל תעשו שום דבר שיכביד עליהם."

"נזירים שאוכלים את האוכל שאנשים אחרים תורמים, אבל לא מתרגלים לאחר מכן, יכולים לצפות להיוולד מחדש כתְוֵאִים בפעם הבאה, כדי לחרוש את השדות ולהחזיר את חובותיהם."

"אל תחשבו שחוקי המשמעת הקטנים אינם חשובים. אג'אהן מוּן אמר פעם: גזעי עץ אף פעם לא נכנסו לעיניהם של אנשים, אבל נסורת דקה יכולה – והיא עלולה לעוור אותך."

"נשים מערביות מתרגזות פעמים רבות כאשר הן שומעות שלנזירים אסור לגעת בהן, ובדרך כלל לוקחות את זה כסימן לכך שבודהיזם מפלה כנגד נשים.

 

אך כמו שאג’אהן פואנג הסביר: "הסיבה שבגללה הבודהה אסר על נזירים לגעת בנשים היא אינה מפני שיש משהו לא כשורה עם הנשים. היא מפני שיש משהו לא כשורה עם הנזירים: יש להם עדיין מזהמים מנטאליים, לכן יש לשמור עליהם תחת שליטה."

עבור כל מי שמנסה לחיות את חיי הנזירות, המין השני הוא הפיתוי הגדול ביותר לעזוב את הדרך. אם אג’אהן פואנג היה מלמד נזירים, הוא היה אומר: "נשים הם כמו ענפיו של עץ הגפן. בהתחלה זה נדמה לך שהן חלשות ורכות, אבל אם תיתן להן לטפס עליך, הן יתלפפו סביבך עד שיקשרו אותך לגמרי. ואז, בסופו של דבר, יפילו אותך מטה."

כאשר הוא לימד נזירות, הוא הזהיר אותן בנוגע לגברים. פעם אחת נזירה חשבה על להוריד את הגלימה, לפרוש מחיי הנזירות ולחזור הביתה, משום שידעה שאביה יארגן לה חתן.

 

היא ביקשה את עצתו של אג’אהן פואנג, והוא אמר לה: "שאלי את עצמך, האם את רוצה לחיות כשאת קשורה לרצועה או משוחררת ממנה? כתוצאה מכך, היא החליטה שהיא מעדיפה להישאר משוחררת."

"אם אתה מוצא את עצמך חושב על המין השני, העבר את אצבעותיך על ראשך כדי להזכיר לעצמך מי אתה."

לאג’אהן פואנג היו סיפורים רבים על הזמנים שלו עם אג'אהן לי. אחד מהסיפורים האהובים עליי היה על מקרה בו קבוצה גדולה של תלמידיו של אג’אהן לי מבנגקוק התארגנו יחדיו כדי לצאת עימו למסע מדיטציה אל תוך היער. הם הסכימו להיפגש בהוּאָה לַמפוּנג, תחנת הרכבת המרכזית של בנגקוק, ולקחת את הרכבת צפונה אל לוֹפבוּרִי. עם זאת, כאשר הקבוצה התאספה בתחנת הרכבת, התברר שרבים מהם הביאו עימם לפחות שתי מזוודות גדולות מלאות בדברים "הכרחיים" לטיול, ואפילו רבים מהנזירים שהגיעו ממנזרים בבנגקוק הביאו עימם מטענים כבדים.

 

כאשר אג’אהן לי ראה זאת הוא אמר מילה, אלא פשוט התחיל ללכת צפונה לצד פסי הרכבת, ומפני שהוא הלך ברגל, כולם היו צריכים ללכת ברגל.

 

לא עבר זמן רב עד אשר החברים בקבוצה שסחבו את המטענים הכבדים ביותר התחילו להתלונן: "טהאן פהאוו, מדוע אתה מכריח אותנו ללכת? יש לנו כל כך הרבה דברים לסחוב!"

 

בהתחלה אג’אהן לי לא דיבר, אבל בסופו של דבר אמר להם, "אם הם כבדים, מדוע להעמיס על עצמכם?"

 

זה לקח כמה רגעים עד אשר המסר שלו חלחל פנימה, אך במהרה כל חברי הקבוצות השונות עצרו כדי לפתוח את התיקים שלהם, ולזרוק את כל הדברים הלא הכרחיים אל תוך בריכות הלוטוס, שהיו מסודרות בשורה לאורך צידי פסי הרכבת. כאשר הם הגיעו אל תחנת הרכבת הבאה, אג’אהן לי ראה שהם צמצמו את כמות הרכוש שלהם מספיק כדי לאפשר להם לעלות על הרכבת הבאה צפונה

"כאשר אתה חי במנזר, העמד פנים שאתה חי לבד: הכוונה היא שכאשר אתה מסיים את הפעילויות הקבוצתיות – הארוחה, המזמורים, המטלות, וכך הלאה – אתה לא צריך להתעסק עם אף אחד. לך בחזרה אל הבקתה שלך ומדוט."

"כאשר אתה חי לבד, העמד פנים שאתה חי במנזר: קבע לוח זמנים ודבוק בו."

כאשר הלכתי לוַאט אַסוֹקַארָם, מנזר מאוד גדול, לריטריט הגשמים הראשון שלי, אג’אהן פואנג אמר לי, "אם הם שואלים אותך שאלה בתאילנדית, ענה להם באנגלית. אם הם שואלים באנגלית, ענה להם בתאילנדית. לאחר זמן מה הם יתעייפו מלדבר איתך, ויעזבו אותך לנפשך כדי למדוט."

"זה טוב לחיות במנזר בו לא כולם רציניים לגבי התרגול, בגלל שזה מלמד אותך לסמוך על עצמך. אם אתה חי רק עם אנשים שהם מודטים רציניים, אתה תגיע למצב בו לא תוכל לשרוד בשום מקום אחר."

"אנחנו מחזיקים אנשים לא נעימים ברחבי המנזר כדרך לבחון את עצמנו, ולראות אם כל המזהמים שלנו באמת נעלמו לגמרי."

"אם החלטת לִדְבוֹק בתרגולים הסגפניים, זכור שהתכלית היא לשחוק את המזהמים שלך. אם אתה דובק בהם מתוך מחשבה להרשים אנשים אחרים, מוטב שלא תִדְבַק בהם כלל."

על תרגול צום כעזר למדיטציה: "בשביל חלק מהאנשים זה עובד טוב, בשביל אחרים זה גורם לתוצאה ההפוכה – ככל שהם צמים, כך המזהמים שלהם הופכים לחזקים יותר. אינך יכול להרעיב את הגוף כדי להרעיב את המזהמים, מפני שהמזהמים אינם מגיעים מהגוף. הם מגיעים מהתודעה."

"אם אתה הולך ללמד אנשים אחרים לפני שהתרגול שלך עומד בתֶקֶן, אתה גורם ליותר נזק מאשר תועלת."

"לאמן מודט זה כמו לאמן מתאגרף: אתה מרכך את האגרופים שלך ולא חובט בו חזק יותר מכפי שהוא יכול לספוג - אבל כאשר הוא תוקף אותך, הוא נותן את כל מה שיש לו."

בפעם הראשונה בה עמדתי לתת דרשה, אג’אהן פואנג אמר לי: "העמד פנים שיש לך חרב ביד. אם ישנם אנשים כלשהם בקהל שחושבים מחשבות ביקורתיות כלפיך, ערוף את ראשם.""

כאשר נסעתי לראשונה לואט דהאמהסאטהיט, הנסיעה מבנגקוק היה עניין של יום שלם, מפני שהכבישים היו גרועים, ומסורבלים הרבה יותר מאשר היום.

 

ערב אחד, אישה שכרה מונית ונסעה את כל הדרך מבנגקוק כדי לקבל את עצתו של אג’אהן פואנג בנוגע לבעיות שהיו לה עם משפחתה, ולאחר כמה שעות של ייעוץ היא לקחת את המונית כל הדרך חזרה.

 

אחרי שהיא עזבה, הוא אמר לי, "יש דבר אחר טוב בלחיות כאן, הרחק מהכל: אם היינו חיים קרוב לבנגקוק, אנשים עם הרבה זמן פנוי לרשותם, ושאין להם מושג כיצד כיצד להשתמש בו, היו מגיעים ומבזבזים את זמננו בפטפוטים למשך כל היום. אבל כאן, כאשר אנשים משקיעים את המאמץ כדי להגיע, זה מראה שהם באמת רוצים את עזרתינו. ולא משנה כמה שעות זה דורש לשוחח איתם בנוגע לדברים, זה לא בזבוז של זמן כלל."

"כאשר אנשים מגיעים לראות אותי, אני קודם כל מושיב אותם למדוט, כדי שידעו כיצד להפוך את התודעה שלהם לשקטה. רק לאחר מכן אני מאפשר להם להעלות בעיות אחרות לגביהם הם עשויים לִרְצוֹת לדבר. אם תנסה לשוחח איתם על דברים כאשר תודעתם אינה שקטה, אין שום דרך שהם יבינו."

"אם אנשים מכניסים לעצמם לראש שהם מוארים כאשר הם אינם, אז לא כדאי שתבזבז את הזמן שלך בלנסות להעמיד אותם במקום. אם אין להם אמונה שלמה בך, במאת האחוזים, אז ככל שתנסה לדבר איתם בהיגיון, כך הם רק יתקבעו עוד יותר בדעותיהם. אם יש להם אמונה שלמה בך, אז כל מה שנדרש זה משפט אחד או שתיים והם יתעשתו."

פעם אחת אביו של אחד הנזירים שגר עם אג’אהן פואנג כתב מכתב לבנו בו הוא ביקש ממנו לפשוט את גלימת הנזיר, לחזור הביתה, להמשיך את לימודיו, למצוא עבודה, להקים משפחה, ולחיות חיים רגילים ושמחים כמו כל האנשים האחרים בעולם.

 

הנזיר ציין זאת בפני אג’אהן פונאג, שאמר: "הוא אומר שסוג כזה של אושר הוא משהו מיוחד, אבל הסתכל עליו – איזה סוג של אושר הוא זה, באמת? רק אותם הדברים המצחינים שעזבת כאשר החלטת להפוך לנזיר. האם אין אושר טוב יותר מזה?"