buddha.jpg

שים לב למה שאתה אומר

אג’אהן פואנג היה; אדם שהמעיט במילים, ודיבר בתגובה לנסיבות: אם הנסיבות הצדיקו זאת, הוא יכל לתת הסברים ארוכים ומפורטים. אם לא, הוא היה אומר רק מילה אחת או שתיים – או לפעמים אף מילה כלל.

 

הוא הקפיד על מימרתו של אג’אהן לי: "אם אתה מתכוון ללמד אנשים את הדְהַמַה, אבל הם לא מתכוונים להקשיב, או אינם מוכנים למה שיש לך לומר, אז לא משנה כמה פנטסטית היא הדהמה אותה אתה מתכוון ללמד, זה עדיין נחשב כדיבור סתמי, מפני שזה לא משרת שום מטרה.”

אני תמיד הייתי נדהם מהנכונות שלו – לפעמים נלהבות – ללמד מדיטציה אפילו כאשר הוא היה חולה.

 

פעם אחת הוא הסביר לי, "אם אנשים באמת מעוניינים להקשיב, אני מוצא שאני מעוניין ללמד, ולא משנה כמה יש לי להגיד זה אף פעם לא מעייף אותי. למעשה, אני בדרך כלל מסיים עם יותר אנרגיה יחסית למה שהתחלתי. אבל אם הם לא מתכוונים להקשיב, אז אני נשחק לאחר המילה השנייה או השלישית.”

"לפני שאתה הולך להגיד משהו, שאל את עצמך אם זה הכרחי או לא. אם זה לא, אל תגיד את זה. זהו הצעד הראשון בלאמן את התודעה – אם אין לך שליטה לגבי הפה שלך, איך אתה מצפה שתהייה לך שליטה מסוימת לגבי התודעה שלך?”

 

לפעמים הדרך שלו להיות אדיב הייתה להתריס – למרות שהייתה לו דרך משלו לעשות זאת. הוא לעולם לא הרים את קולו או השתמש בשפה בוטה, אבל עדיין המילים שלו יכלו להיכנס ולצרוב את הלב עצמו.

 

פעם אחת הערתי בקשר לכך, ושאלתי אותו, "למה זה שכאשר המילים שלך מכאיבות, הם נכנסות ישר אל תוך הלב?”

 

הוא ענה, "זה כדי שתזכור אותן. אם המילים אינן משמעותיות ולא פוגעות בדיוק באדם שמקשיב, הם אינן משמעותיות בשביל האדם שמדבר גם כן.”

 

כאשר אג’אהן פואנג התנהג בהתרסה עם תלמידיו, הוא החליט באיזו מידה לעשות זאת ביחס לכמה חרוץ היה התלמיד. ככל שהתלמיד היה חרוץ יותר, כך אג'אהן פואנג היה ביקורתי יותר, מכיוון שחשב שתלמיד חרוץ כזה יכול להיעזר במילותיו כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר.

 

פעם אחת, תלמידה שלו אשר לא הייתה נזירה – ולא הבינה את העניין הזה בקשר לאג’אהן פואנג – עזרה לטפל בו כאשר היה חולה בבנגקוק. אפילו כאשר ניסתה כמיטב יכולתה לדאוג לצרכיו, הוא תמיד היה מבקר אותה, עד כדי כך שחשבה על לעזוב אותו.

 

אך קרה המקרה ותלמידה נוספת שאינה נזירה הגיעה לבקר, ואג’אהן פואנג אמר לה כבדרך אגב, "כאשר מורה מבקר את התלמידים שלו, זה בגלל אחת משתי סיבות: או שהוא מנסה לגרום להם להישאר, או שהוא מנסה לגרום להם לעזוב.” התלמידה הראשונה, כאשר שמעה זאת, פתאום הבינה, ולכן החליטה להישאר.

סיפור שאג’אהן פואנג אהב לספר - עם תוספת אישית משלו – היה סיפור הגַ'אקָאטָה בקשר לצב ולברבורים:

 

פעם אחת היו שני ברבורים שאהבו לעצור ליד בריכה מסוימת כל יום כדי לשתות מים. עם הזמן הם התיידדו עם צב שחי בבריכה, והתחילו לספר לו על כל הדברים הרבים שהם ראו בזמן שעפו סביב, גבוה באוויר. הצב היה מוקסם מהסיפורים שלהם, אבל לאחר תקופה מסוימת התחיל להרגיש ממש בדיכאון, מפני שידע כי לעולם לא תהייה לו הזדמנות לראות את העולם הגדול והפראי שהברבורים ראו במעופם.

 

כאשר הצב העיר לברבורים לגבי כך הם אמרו, "זאת לא בעיה בכלל. אנחנו נמצא דרך לקחת אותך למעלה ביחד איתנו.” אז הם לקחו מקל, והברבור אחז בקצה אחד של המקל בעזרת פיו, בזמן שהברבורה אחזה בקצה השני בפיה. לאחר מכן, הם ביקשו מהצב לתפוס את חלקו האמצעי של המקל עם פיו, וכאשר הכל היה מוכן הם המריאו. הם עפו מעלה אל השמיים והצב ראה הרבה, הרבה דברים בנוגע לעולם מתחתיו, דברים עליהם מעולם לא חלם – הוא מאוד נהנה, יותר מאי פעם בחייו.

 

בכל זאת, כאשר הם עפו מעל לכפר, כמה ילדים ששיחקו למטה התחילו לצעוק, "תראו, ברבורים סוחבים צב! ברבורים סוחבים צב!" זה הרס לצב את החוויה, אז הוא חשב על תגובה מתוחכמת: "לא. הצב סוחב את הברבורים!" אבל ברגע שהוא פתח את הפה שלו כדי לומר זאת, הוא נפל מטה אל מותו.

 

מוסר ההשכל של הסיפור: "שמור על הפה שלך כאשר אתה מגיע אל מקומות גבוהים.”

'אשפה' היא גם ביטוי לדיבור סתמי בסלנג תאילנדי, ופעם אחת אג’אהן פואנג השתמש במונח באופן דרמתי. זה קרה ערב אחד כאשר הוא לימד בבנגקוק. במקרה יצא כך ששלוש נשים צעירות, שהיו גם חברות משכבר הימים, הופיעו יחדיו בבניין בו הוא לימד. אבל במקום להצטרף לתרגול עם הקבוצה שכבר התחילה למדוט, הן מצאו לעצמן פינה חבויה כדי להתעדכן ביניהן על כל הרכילות העכשווית.

 

בזמן שהיו עסוקות בלדבר, הן לא שמו לב לכך שאג’אהן פואנג קם מתרגול המדיטציה כדי לשחרר את הרגליים שלו, ועבר ממש לידן עם סיגריה בפיו וקופסת גפרורים בידו. הוא נעצר לרגע, הדליק גפרור, ובמקום להדליק את הסיגריה שלו הוא זרק את הגפרור הדולק לעברן, אל אמצע הקבוצה.

 

הן מייד קפצו ואחת מהן אמרה, "טהַאן פהַאווּ! למה עשית את זה? כמעט פגעת בי!"

 

"ראיתי ערמה של אשפה עומדת שם", הוא ענה, "וחשבתי שכדאי שאדליק אותה באש.”

יום אחד אג’אהן פואנג שמע במקרה שני תלמידים מדברים. אחד מהם שאל שאלה והתלמיד השני התחיל את תשובתו בכך שאמר, "ובכן, לי נראה ש...”.

 

אג’אהן פואנג קטע אותו מייד: "אם אתה לא באמת יודע, תגיד שאתה לא יודע ותניח לעניין. מדוע להפיץ הלאה את הבורות שלך?"

"יש לנו שתי אוזניים ופה אחד – זה מראה שאנחנו צריכים להקדיש יותר זמן כדי להקשיב, ופחות כדי לדבר.”

"לא משנה מה קורה במהלך תרגול המדיטציה שלך, אל תספר לאף אחד מלבד למורה שלך. אם אתה הולך ומספר לאנשים אחרים, זאת התרברבות. והתרברבות נחשבת כמזהם נכון?""

"כאשר אנשים מפרסים כמה הם טובים, הם בעצם מפרסמים כמה הם טיפשים.”

"אם משהו הוא ממש טוב, אתה לא צריך לפרסם אותו."

בתאילנד יש כמה מגזינים המוקדשים לנזירים, קצת בדומה למגזינים המוקדשים לכוכבי קולנוע במערב, הכותבים על סיפורי החיים של הנזירים והנזירות המפורסמים והפחות מפורסמים, וגם על חייהם של מתרגלי המדיטציה שאינם נזירים. אך ישנה נטייה להדר את סיפורי החיים שמתפרסמים במגזינים בכל כך הרבה סיפורי ניסים ותופעות על טבעיות, שקשה לקחת אותם ברצינות. מתוך ההיכרות השטחית שהייתה לאג’אהן פואנג עם העורכים והכַתָבִים האחראים על המגזינים, הוא הרגיש, באופן כללי, שמטרותיהם העיקריות של העורכים היו בעלות אופי מיסיונרי.

 

כפי שהוא ניסח זאת, "מורי המדיטציה הגדולים שמו את חייהם על כף המאזניים ויצאו אל הטבע הפראי כדי למצוא את הדהמה. כאשר מצאו אותה, לאחר שחזרו, הם הציעו אותה ללא תשלום. אבל האנשים האלו (כותבי ועורכי המגזינים) יושבים במשרדים הממוזגים שלהם, כותבים את כל מה שעולה להם בראש, ואז מעמידים את זה למכירה.” כתוצאה מכך, הוא אף פעם לא שיתף פעולה איתם כאשר הם ניסו לפרסם סיפורים עליו במגזינים שלהם

 

פעם אחת, קבוצה של כתבים ממגזין שנקרא "אנשים מעבר לעולם" הגיעו כדי לבקר אותו, חמושים במצלמות ורשמקולים. אחרי שהביעו את כבודם לאג’אהן פואנג, הם ביקשו ממנו לספר להם לגבי ה-"פַארַווַאט" שלו, או ההיסטוריה האישית שלו. אך מסתבר שהפירוש למילה התאילנדית "פראוואט" יכול להיות גם רישום משטרתי, אז אג’אהן פואנג אמר בתגובה שאין לו רישום משטרתי, מכיוון שאף פעם הוא לא עשה משהו רע. אבל הכתבים לא התייאשו בקלות. אם הוא אינו מעוניין לספר לגבי ההיסטוריה האישית שלו, הם אמרו, האם בבקשה, לכל הפחות, הוא יכול ללמד אותם קצת דהמה.

 

זו בקשה שאף נזיר לא יכול לסרב לה, אז הוא אמר להם לעצום את עיניהם ולמדוט על המילה "בודדהו" – ער. הם הדליקו את הרשמקולים שלהם ואז ישבו במדיטציה, וחיכו לשיחת דהמה, אבל זה כל מה שהם שמעו: "זהו שיעור הדהמה היום: שתי מילים – בוד, ו - דדהו. כעת, אם אתם לא מסוגלים לזכור את שתי המילים האלה בתודעה, זה יהיה בזבוז של זמן ללמד אתכם משהו נוסף. סוף הלימוד.”

 

כאשר הם הבינו שזה היה כל השיעור, הכתבים – שנראו די מרוגזים – אספו את המצלמות והרשמקולים שלהם, ואף פעם לא הטרידו אותו שוב.