דיבור נכון

 

אג'אן פואנג היה אדם שהמעיט במילים שדיבר בתגובה לנסיבות: אם הנסיבות הצדיקו זאת, הוא יכול היה לתת הסברים ארוכים ומפורטים. אם לא, הוא היה אומר רק מילה אחת או שניים – או לעיתים אף מילה כלל. הוא הקפיד על הפתגם של אג'אן לי*: "אם אתה מתכוון ללמד את הדהמה לאנשים, אבל הם לא מתכוונים להקשיב, או שאינם מוכנים להקשיב למה שיש לך לומר, אז לא משנה כמה פנטסטית היא הדהמה שאתה מתכוון ללמד, זה עדיין נחשב כדיבור סתמי - מפני שזה לא משרת אף מטרה."

אני תמיד הייתי נדהם מהנכונות שלו – לפעמים נלהבות – ללמד מדיטציה אפילו כאשר הוא היה חולה. פעם אחת הוא הסביר לי, "אם אנשים באמת מעוניינים להקשיב, אני מוצא שאני מעוניין ללמד, ולא משנה כמה יש לי להגיד, זה אף פעם לא מעייף אותי. למעשה, אני בדרך כלל מסיים עם יותר אנרגיה יחסית למתי שהתחלתי. אבל אם הם לא מתכוונים להקשיב, אז אני נשחק לאחר המילה השנייה או השלישית."

"לפני שאתה הולך להגיד משהו, שאל את עצמך אם הוא הכרחי או לא. אם הוא לא הכרחי, אל תגיד אתו. זהו הצעד הראשון בלאמן את התודעה – אם אין לך שליטה לגבי הפה שלך, איך אתה מצפה שתהייה לך שליטה מסוימת לגבי התודעה שלך?"

 

 

לפעמים הדרך שלו להיות נחמד הייתה להתריס – למרות שהייתה לו דרך משלו לעשות זאת. הוא לעולם לא הרים את קולו או השתמש בשפה בוטה, אבל עדיין המילים שלו יכלו להיכנס ולצרוב את הלב עצמו. פעם אחת הערתי בקשר לעובדה הזו, ושאלתי אותו, "מדוע זה כך שכאשר המילים שלך כואבות, הם נכנסות ישר אל תוך הלב?" הוא ענה, "זה כדי שתזכור. אם המילים לא ממש נוגעות באדם שמקשיב, הם אינן ממש נוגעות באדם שמדבר, גם כן."

 

 

כאשר הוא התנהג בהתרסה עם התלמידים שלו, הוא החליט באיזו מידה לעשות זאת לפי מידת החריצות של התלמיד או התלמידה. ככל שהתלמידה היה חרוץ יותר, כך הוא היה ביקורתי יותר, מפני שהוא חשב שתלמיד מהסוג הזה יוכל להיעזר במילים שלו כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר. פעם אחת, תלמידה שלו שלא הייתה נזירה – ולא הבינה את הנושא הזה לגבי אג'אן פואנג – עזרה לדאוג לו כאשר הוא היה חולה בבנקוק. אפילו כאשר היא ניסתה כמיטב יכולתה לדאוג לצרכיו, הוא תמיד היה מבקר אותה, עד לנקודה בה היא חשבה על לעזוב אותו. אך קרה המקרה ותלמידה נוספת שאינה נזירה הגיעה לבקר, ואג'אן פואנג העיר לה, בדרך אגב, "כאשר מורה מבקר את התלמידים שלו, זה לצורך אחת משתי סיבות: או שהוא מנסה לגרום לו או לה להישאר, או שהוא מנסה לגרום לו או לה לעזוב." כאשר היא שמעה זאת, התלמידה הראשונה פתאום הבינה, ולכן היא החליטה להישאר.

 

סיפור שאג'אן פואנג אהב לספר, עם התוספת האישית שלו – היה סיפור הג'אקאטה* בקשר לצב ולברבורים. פעם אחת היו שני ברבורים שאהבו לעצור ליד בריכה מסוימת כל יום כדי לשתות מים. עם הזמן, הם התיידדו עם צב שחי בבריכה, והם התחילו לספר לו על כל הדברים הרבים שהם ראו בזמן שהם עפו מסביב גבוה באוויר. הצב היה מוקסם מהסיפורים שלהם, אבל לאחר תקופה מסוימת הוא התחיל להרגיש ממש בדיכאון, מפני שהוא ידע שלעולם לא תהייה לו הזדמנות לראות את העולם הגדול והפראי, כפי שהברבורים ראו כאשר עפו באוויר. כאשר הוא העיר להם לגבי זה, הם אמרו, "זאת לא בעיה בכלל. אנחנו נמצא דרך לקחת אותך למעלה ביחד איתנו."

 

אז הם לקחו מקל, והברבור הזכר אחז בקצה אחד של המקל בעזרת פיו, בזמן שהנקבה לקחה את הקצה השני בפיה. לאחר מכן, הם בקשו מהצב לתפוס את החלק האמצעי של המקל עם פיו. כאשר הכל היה מוכן, הם המריאו. הם עפו מעלה אל השמיים, הצב ראה הרבה, הרבה דברים עליהם הוא לא חלם בנוגע לעולם הנמצא מטה – הוא נהנה כמו שלא נהנה בחייו. כאשר הם עפו מעל לכפר, לעומת זאת, כמה ילדים שיחקו מתחתם והתחילו לצעוק, "תראו, ברבורים סוחבים צב! ברבורים סוחבים צב!" זה הרס לצב את החוויה, ואז הוא חשב על תגובה מתחכמת: "לא! הצב סוחב את הברבורים!" הוא צעק בחזרה. אך ברגע שהצב פתח את פיו כדי להגיד את זה, הוא נפל מטה אל מותו. מוסר ההשכל של הסיפור: "שמור על הפה שלך כאשר אתה מגיע אל מקומות גבוהים."

 

אשפה היא גם ביטוי לדיבור סתמי בסלנג תאילנדי, ופעם אחת אג'אן פואנג השתמש במונח בצורה דרמטית. זה קרה ערב אחד כאשר הוא לימד בבנקוק. במקרה, יצא כך ששלוש נשים צעירות, שהיו גם חברות משכבר הימים, הופיעו יחדיו בבניין בו הוא לימד. אבל במקום להצטרף לתרגול עם הקבוצה שכבר התחילה למדוט, הן מצאו את לעצמן פינה חבויה כדי להתעדכן בכל הרכילות העכשווית. בזמן שהן היו עסוקות בלדבר, הן לא שמו לב לכך שאג'אן פואנג קם מתרגול המדיטציה כדי לשחרר את הרגליים שלו, ועבר ממש לידן עם סיגריה בפיו וקופסת גפרורים בידו. הוא נעצר לרגע, הדליק גפרור, ובמקום להדליק את הסיגריה שלו, הוא זרק את הגפרור הדולק אל עבר ההתאספות שלהן, ממש אל אמצע קבוצת החברות שהתאספו. הן קפצו מייד ואחת מהן אמרה, "טאן פהאוו*! למה עשית את זה? כמעט פגעת בי!" "ראיתי ערמה של אשפה עומדת שם", הוא ענה, "וחשבתי שכדאי שאדליק אותה באש."

יום אחד אג'אן פואנג שמע במקרה שתי תלמידים מדברים. אחד מהם שאל שאלה והתלמיד השני התחיל את תשובתו בכך שאמר, "ובכן, לי נראה ש...". אג'אן פואנג קטע אותו מייד: "אם אתה לא באמת יודע, תגיד שאתה לא יודע ותניח לעניין. בשביל מה להפיץ סביב את הבורות שלך?"

"יש לנו שתי אוזניים ופה אחד – וזה מראה שאנחנו צריכים להקדיש יותר זמן להקשיב, ופחות כדי לדבר."

 

"לא משנה מה קורה במהלך תרגול המדיטציה שלך, אל תספר לאף אחד מלבד למורה שלך. אם אתה הולך ומספר לאנשים אחרים, זאת התרברבות. והתרברבות נחשבת כמזהם נכון?""

"כאשר אנשים מפרסים לגבי כמה הם טובים, הם בעצם מפרסמים לגבי כמה הם טיפשים."

"אם משהו הוא ממש טוב, אתה לא צריך לפרסם."

בתאילנד ישנם כמה מגזינים המוקדשים לנזירים, קצת בדומה למגזינים המוקדשים לכוכבי קולנוע, הכותבים על סיפורי החיים של הנזירים המפורסמים והפחות מפורסמים, וגם של הנזירות ומתרגלי המדיטציה שאינם נזירים. אך ישנה נטייה להדר את סיפורי החיים המפורסמים במגזין בכל כך הרבה סיפורי ניסים ותופעות על טבעיות, שקשה לקחת את הסיפורים ברצינות. מתוך ההיכרות השטחית שהייתה לאג'אן פואנג עם העורכים והכתבים האחראים על המגזינים, הוא הרגיש, כי באופן כללי, המטרות העיקריות שלהם היו מיסיונריות. כפי שהוא ניסח זאת, "מורי המדיטציה הגדולים שמו את חייהם על כף המאזניים ויצאו אל הטבע הפראי כדי למצוא את הדהמה, וכאשר מצאו אותה הם הציעו אותה ללא תשלום כשחזרו. אבל האנשים האלו (כותבי ועורכי המגזינים) יושבים במשרדים הממוזגים שלהם, כותבים את כל מה שעולה להם בראש, ואז מעמידים את זה למכירה." כתוצאה מכך, הוא אף פעם לא שיתף פעולה איתם כאשר הם ניסו לפרסם במגזינים שלהם כתבות בנוגע אליו.

 

פעם אחת, קבוצה של כתבים ממגזין בשם "אנשים מעבר לעולם" הגיעו כדי לבקר אותו, חמושים במצלמות ורשמקולים. אחרי שהביעו את כבודם לאג'אן פואנג, הם ביקשו ממנו לספר להם לגבי ה-"פראוואט" שלו, או ההיסטוריה האישית שלו. אך מסתבר כי הפירוש למילה התאילנדית "פראוואט" יכול להיות גם רישום משטרתי, אז אג'אן פואנג אמר בתגובה שאין לו רישום משטרתי, מפני שהוא אף פעם לא עשה משהו רע. אבל הכתבים לא התייאשו בקלות. אם הוא לא מעוניין לספר לגבי ההיסטוריה האישית שלו, הם אמרו, האם הוא יכול לפחות ללמד אותה קצת דהמה. זו בקשה שאף נזיר לא יכול לסרב לה, אז הוא אמר להם לעצום את עיניהם ולמדוט על המילה "בודדהו" – ער. הם הדליקו את הרשמקולים שלהם, ואז ישבו במדיטציה וחיכו לשיחת דהמה. אבל זה מה שהם שמעו: "זהו שיעור הדהמה היום: שתי מילים – "בוד" – ו – "דדהו". כעת, אם אתם לא מסוגלים לזכור את שתי המילים האלה בתודעה, זה יהיה בזבוז של זמן ללמד אתכם משהו נוסף. סוף הלימוד".

 

כאשר הם הבינו שזה היה כל השיעור, הכתבים – שנראו די מרוגזים – אספו את המצלמות והרשמקולים שלהם ועזבו. הם לעולם לא הטרידו אותו שוב.

הצטרפות לרשימת התפוצה - מאמרים, כתבות ועדכונים לגבי סדנאות ומפגשים