שים לב למה שאתה אוכל
"אתם יודעים שיש לנו, לבני האנוש, לשון ארוכה. אתה יושב לך ופתאום הלשון שלך עפה אל עבר הים; אתה רוצה לאכול מאכלי ים. לאחר מכן היא עפה מסביב לעולם; אתה רוצה לאכול מאכלים אקזוטיים. אתה חייב לאמן את הלשון שלך ולכווץ אותה אל המידה הנכונה.”
✦
כאשר אתה אוכל, שמור על התודעה שלך עם הנשימה, והרהר על מדוע אתה אוכל. אם אתה אוכל רק לשם הטעם של המזון, אז המזון שאתה אוכל עשוי לפגוע בך.”
✦
לאחר הביקור שלו באמריקה, אחד התלמידים שלו שאל אם הייתה לו הזדמנות לאכול פיצה בזמן שהיה שם. הוא אמר שכן, ושהיא הייתה מאוד טעימה.
זה הפתיע את אחד התלמידים שהצטרף אליו לביקור. "אתה אכלת רק שני ביסים", הוא אמר. "חשבנו שלא אהבת אותה.”
"שני ביסים הספיקות כדי להשביע אותי," הוא ענה. "מדוע רצית שאֹכַל עוד?”
✦
פעם אחת אישה שלמדת אתו רק לתקופה קצרה החליטה להכין לו קצת אוכל כתרומה. מכיוון שרצתה לוודא שזה יהיה משהו שהוא יאהב, היא שאלה אותו ישירות, "איזה סוג של אוכל אתה אוהב, טהאן פהאוו?”
התשובה שלו: "אוכל שנמצא בהישג יד.”
✦
זה היה ערב יום שישי, וקבוצת תלמידים של אג’אהן פואנג נסעה בחלק האחורי של טנדר, בדרכם חזרה מבנגקוק אל ואט דהמהסאטהיט. תלמיד אחד שלו שלח חבילה של תפוזים ביחד איתם כדי לתרום לנזירים במנזר, ולאחר זמן מה על הכביש תלמיד אחר החליט שהתפוזים נראים ממש טוב.
אז הוא חשב על הטיעון הבא: "אנחנו הילדים של טהאן פהאוו, נכון? והוא לא היה רוצה שנשאר רעבים, נכון? אז כל מי שלא אוכל מאחד התפוזים הוא אינו תלמיד של טהאן פהאוו.”
חלק מהתלמידים שמרו על שמונת כללי המוסר, אשר אוסרים על אכילה לאחר צהריי היום, אז הם הצליחו לחמוק מלאכול תפוז. לעומת זאת, כל שאר התלמידים והתלמידות, לקחו לעצמם תפוז, אף על פי שחלקם הרגישו רע לגבי כך שהם אוכלים אוכל המיועד לנזירים.
כאשר הם הגיעו אל המנזר, הם סיפרו לאג’אהן פואנג מה קרה, והוא מייד גער בהם ואמר שכל מי שלוקח אוכל המיועד לנזירים, ואוכל אותו לפני שניתן לנזירים, הולך להיוולד כרוח רפאים רעבה בגלגול הבא.
דבריו הפחידו אישה אחת שהייתה בקבוצה , והיא הגיבה מייד, "אבל אני אכלתי רק פלח אחד!"
אג’אהן פואנג השיב, "ובכן, אם את הולכת להיות רוח רפאים רעבה, עדיף לך כבר לאכול מספיק כדי למלא את בטנך כל עוד שאת יכולה.”
✦
בזמן הריטריט של חודשי הגשם ב 1977, זוג מהעיר ראיונג הגיע אל המנזר כמעט מדי ערב כדי לתרגל מדיטציה, ועניין מוזר בקשר אליהם היה שכל מה שהיה קורה במהלך תרגול המדיטציה שלהם נטה לקרות לשניהם באותו הזמן.
פעם אחת שניהם שמו לב לכך שאינם יכולים לאכול, בגלל שגם הגבר וגם האישה הרגישו מוצפים מתחושה חזקה שהאוכל טמא. זה נמשך שלושה או ארבעה ימים מבלי שהפכו להיות חלשים או רעבים, אז הם התחיל לתהות בנוגע לאיזה שלב הם הגיעו במדיטציה שלהם.
כאשר סיפרו זאת לאג’אהן פואנג, בביקור הבא שלהם במנזר, הוא גרם להם לשבת במדיטציה ואז אמר להם: "אוקיי, הרהרו בקשר לאוכל כדי שתוכלו לראות ממה הוא מורכב - מהאלמנטים, נכון? וממה הגוף שלכם מורכב? מאותם האלמנטים בדיוק. האלמנטים בגוף שלכם זקוקים לאלמנטים במזון כדי להמשיך להתקיים. אז בשביל מה להתרגש יותר מדי בקשר לטומאה של האוכל?"
"הגוף שלכם הוא אפילו טמא יותר. כאשר הבודהה מלמד אותנו להרהר על כך שהאוכל טמא, זה כדי שנוכל להתגבר על האשליה שיש לנו בקשר אליו – לא כדי שלא נהייה מסוגלים לאכול.”
דבריו סיימו את חוסר יכולתם לאכול מזון.