• דוד מקיאס

חופש מטבע הבודהה

עודכן ב: אוג 4

חופש מטבע הבודהה - טאניסארו בהיקהו


מה זה המיינד ? המיינד הוא לא זה כלל - אג'אן צ'ה

ברהמן שאל פעם את הבודהה "האם העולם כולו יגיע להארה, או רק חצי ממנו, או רק שליש?" אבל הבודהה לא ענה. אננדה (בן דוד ועוזרו האישי של הבודהה), שהיה מודאג מכך שהברהמן יפרש לא כהלכה את השתיקה של הבודהה, לקח את האדם הצידה ונתן לו אנלוגיה: דמיין שישנו מבצר עם שער אחד בלבד. שומר סף נבון יכול ללכת מסביב למבצר ולא לראות פתח בחומה המאפשר אפילו לחתול להתגנב פנימה. בגלל שהשומר נבון, הוא יבין מכך שהוא אינו יכול לדעת כמה אנשים נכנסו לתוך המבצר, אלה רק לדעת שאלו שכן נכנסו אל המבצר, מוכרחים היו להיכנס דרך השער. באופן דומה, הבודהה לא ידע כמה אנשים יגיעו להארה, אבל הוא כן ידע שכל אדם שהגיע להארה בהכרח צעד בדרך שהוא גילה: נטישת חמשת המכשולים, ביסוס ארבעת מוקדי הקשב ופיתוח שבעת גורמי ההארה.


הדבר הבולט בקשר לידיעה של הבודהה הוא ה - אם המשתמע ממנה. אם אנשים רוצים לזכות בהתעוררות, הם יהיו חייבים ללכת בדרך שלו, אבל הבחירה האם לרצות להשיג ערות היא שלהם. הידע של הבודהה לגבי העתיד לא מעיד על כך שהעתיד קבוע מראש, מפני שאנשים חופשיים לבחור. הם יכולים לקחת על עצמם דרך פעולה מסויימת ולדבוק בה, או שלא, כפי שהם רואים לנכון. לפיכך, הבודהה ביסס את כל הלימוד שלו על החופש לבחור. כפי שהוא אמר, אם הדברים היו קבועים מראש על ידי העבר, לא היה טעם ללמד את הדרך להתעוררות. מספר האנשים שהיו מגיעים להארה היה נקבע לפני זמן רב, והם לא היו זקוקים לדרך או למורה. אלו עליהם נגזר להתעורר היו מגיעים לכך באופן בלתי נמנע, כתוצאה מפעולה בעבר הרחוק או עקב טבע מהותי שכבר בנוי בתוך המיינד, ולאלו שנגזר עליהם שלא להתעורר, לא היה סיכוי לעשות זאת.


אבל הדברים האלו לא נקבעים מראש, אף אדם אינו נידון שלא להתעורר, אבל - עד שלא טעמת בפעם הראשונה את האלמוות, בכניסה אל תוך הזרם (stream entry) - ההארה אינה מובטחת מראש. היא תלויה בפעולות רצוניות הנבחרות בהווה כל רגע. ואף אחרי הכניסה אל תוך הזרם, אתה תמיד ניצב אל מול בחירות שיזרזו או יאטו את ההתעוררות הסופית.

נירוונה, כמובן, היא אינה תלויה ובלתי מותנית: אבל ההתעוררות אל נירוונה תלויה בדרך של תרגול שמוכרח להיות מכוון. התעוררות מתרחשת רק אם אתה בוחר להפיק את הסיבות המובילות אליה. הבודהה ציין שזה אומר להיות נחוש לעשות ארבעה דברים, לא להזניח את יכולת האבחנה, לשמר כנות, לפתח ויתור ולהתאמן אל עבר שלום.


השערות בקשר למיינד


כדי לדבוק בארבעת הנחישויות האלו, המיינד זקוק להניח כמה הנחות בקשר לעצמו: בקשר ליכולת לעשות את העבודה הנדרשת ולקבל את התועלת המצופה. אבל אחד מהמאפיינים המרכזיים בקשר לאסטרטגיה של הבודהה כמורה הוא שלמרות שעיקר הפוקוס שלו היה המיינד, הוא לא הגדיר מה זה המיינד בשום מקום. כפי שהוא אמר, אם אתה מגדיר את עצמך, אתה מגביל את עצמך. לכן, במקום זאת, הוא ריכז את ההשערות שלו בקשר למה שהמיינד מסוגל לעשות.


בתור התחלה, המיינד יכול להשתנות במהרה. אפילו הבודהה, שהיה בדרך כלל מומחה בדימויים, היה חייב להודות שהוא לא יכול למצוא אנלוגיה מתאימה המתארת כמה מהר המיינד יכול להשתנות. אנחנו יכולים להגיד כי המיינד משתנה כהרף עין, אבל למעשה זה מהר יותר מכך.


המיינד מסוגל לכל מיני דברים. הוא לא טוב או רע באופן מהותי והוא יכול לעשות מגוון גדול של פעולות, טובות וגם רעות. כפי שהבודהה אמר פעם, המיינד הוא מגוון יותר מממלכת החיות. חשבו על מיני הדגים הרבים בים, על העופות בשמיים והחיות על הקרקע ומתחת לה, בין אם הם קיימים היום או שכבר נכחדו, כל המינים האלו הם תוצרים של המיינד, והמיינד יכול ללבוש מגוון רחב יותר של צורות מכך (בודהיסטים מאמינים בגלגול נשמות. מה שקובע את צורת הגלגול היא האיכות המנטלית הקיימת במיינד בזמן המוות). המגוון הזה מגיע מכל הבחירות השונות שהמיינד עושה, תחת ההשפעה של בורות (במסורת היער התאילנדית, הבורות מתייחסת לחוסר הבנה בנוגע לארבעת האמיתות הנאצלות) ושל המזהמים (בודהיסטים מגדירים לעיתים מצבים מנטליים מסוימים, כמו כעס ותאווה, כמזהמים). אבל המיינד לא חייב להיות מזוהם כל הזמן. הקרמה מהעבר היא לא דטרמיניסטית לחלוטין. למרות שקארמה מהעבר משפיעה על טווח האפשרויות הפתוחות למיינד בהווה, היא לא מוכרחה לקבוע את הקארמה בהווה - כלומר, לקבוע את הכוונות מהן המיינד בוחר להפיק חוויות ממשיות, מתוך טווח האפשרויות הזה. לפיכך, כתוצאה מהבחירות שלנו בהווה, אנחנו יכולים להמשיך וליצור את התנאים לבורות נוספת, או לא, מפני שהבורות ממשיכה להתקיים בגלל בחירות בהווה. למרות שאף אחד - אפילו לא הבודהה - יכול להתחקות עד לנקודה בה הבורות התחילה לראשונה, הקיום המתמשך של בורות תלוי בתנאים המסופקים, באופן מתמשך, על ידי קארמה לא מיומנת. אם התנאים האלו יוסרו, הבורות תתפרק.


בגלל זה הבודהה אמר שהמיינד הוא בהיר, ומוכתם רק על ידי מזהמים שמגיעים וחולפים. אם ניקח את ההצהרה הזו מחוץ להקשרה, ניתן להסיק ממנה שהמיינד הוא ער מיסודו. אבל בהקשר הנכון, הבודהה אומר שהמיינד, ברגע שהוכתם, אינו מוכתם לצמיתות. ברגע שהתנאים לכתמים הם אינם,המיינד נהייה בהיר שוב. אבל הבהירות הזו של המיינד, היא לא "טבע ער" (או טבע הבודהה). כפי שהבודהה אומר, ניתן לפתח את הבהירות הזו. בהקשר של ארבעת האמיתות הנאצלות, אם ישנו דבר שניתן לפתח, הוא לא המטרה הסופית. הוא חלק מהדרך המובילה אל המטרה. הבהירות הזו מתפתחת בשלבים המתקדמים של ריכוז (Jhana), ולאחר מכן היא נזנחת, לאחר שהיא ממלאת את תפקידה ועוזרת לחדור דרך הבורות.


העובדה כי הבחירות שהמיינד מבצע יכולות לחדור דרך הבורות שלו עומדת בבסיס ההנחה החשובה ביותר של הבודהה בקשר למיינד: ניתן לאמן אותו להתעורר, לראות את הסיבות לבורות ולהביא אותן לידי סיום. הצעד העיקרי באימון הזה הוא הנחישות הראשונה: לא להזניח את יכולת ההבחנה (discernment). המשפט הזה עלול להישמע מוזר - באיזו מידה אנו זונחים באופן מודע את יכולת ההבחנה ? - אבל הוא מצביע על אמת חשובה. יכולת ההבחנה היא התובנה בנוגע לכיצד המיינד מפברק (fabricates) את החוויות שלו. תהליך הפברוק הזה מתרחש כל הזמן, מול העיניים שלנו - אפילו קרוב יותר מכך - ועדיין, חלק מהמיינד בוחר להתעלם מכך. אנחנו נוטים להתעניין יותר בחוויות שהם התוצאה של תהליך הפיברוק הזה: המצבים הפיזיים, המנטאליים והרגשיים מהם אנו רוצים להנות ולהפיק עונג. זה כמו לצפות בהצגה. אנחנו נהנים להיכנס אל העולם הדמיוני על הבמה ובוחרים להתעלם מהרעש שנגרם על ידי הצוות מאחורי הקלעים, כדי לא להרוס את האמינות של העולם הדמיוני הזה.


המיינד אינו טוב או רע, אבל הוא מה שיודע טוב ויודע רע. הוא מה שעושה טוב ועושה רע. והוא מה שמניח לטוב ומניח לרע. - אג'אן לי

הבורות הזו נעשית מבחירה, בגלל זה אנחנו זקוקים לעשייה מתוך בחירה כדי לראות דרכה, להבחין בפעילות המתרחשת מאחורי הקלעים של המיינד. לפיכך, ליכולת ההבחנה יש שני צדדים: הבנה ומוטיבציה. יש להבין את תהליכי הפיברוק של המיינד כמו שהם, ולהסתכל פחות על ה מה - כלומר מה הם התהליכים האלו - ויותר על ה איך - כלומר כיצד הם מתרחשים, כחלק מתהליך סיבתי.

כדי לפתח את יכולת ההבחנה הזו, אנו זקוקים למוטיבציה, כדי שנדע מדוע אנו רוצים להשפיע על המיינד. ללא מוטיבציה, ליכולת ההבחנה לא יהיו את התנאים להתפתח.


ההבנה הזו מסתכמת בתובנה הבסיסית של ההתעוררות של הבודהה, לראות את הדברים כפעולות ואירועים, כחלק מתבנית של סיבה ותוצאה. היא גם קשורה להבנה על כך שישנן פעולות לא מטיבות, המובילות למתח וסבל, בזמן שפעולות אחרות הן מטיבות ומביאות את המתח לסיום. יש לנו את היכולת לבחור בפעולות מטיבות או לא. ההבנה הזו, שמרכיבה את התבנית הבסיסית של ארבעת האמיתות הנאצלות - נקראת תשומת לב נכונה.


המוטיבציה לטפח תשומת לב נכונה גדלה על ידי שילוב בין כוונות טובות עם ההבנה הזו. אנו מכוונים את הרצון שלנו להשיג שמחה שאינה מזיקה כלל. אנו רואים שאם נבצע בחירות לא מיומנות, נגרום לסבל; אם נבצע בחירות מיומנות, אז לא. המוטיבציה הזו משלבת כוונות טובות עם התחשבות וזהירות, איכויות המהוות את הבסיס לכל התכונות המיומנות במיינד. לפיכך, כאשר הבודהה עודד אנשים להתעורר, הוא לא הניח כי ההתעוררות שלהם תגיע בגלל טוב מולד של הטבע שלהם. הוא פשוט הניח משהו ברור ומובן מאליו, שאנשים אוהבים עונג ושונאים כאב. זהו סימן לגאונות שלו, שהוא ראה את הפוטנציאל להתעוררות בתשוקה המאוד בסיסית הזו.


לבנות על יכולת האבחנה


כאשר אתה דובק בהבנה ובמוטיבציה שהנחישות הזו מספקת, היא מניעה את שלושת האחרות. למשל הנחישות לשמר את האמת צומחת מכך שאנו רואים את היכולת של המיינד לשקר לעצמו בנוגע להאם הפעולות שלו גורמות לסבל. אנו מעוניינים להיות כנים ועירניים בחיפוש אחר סבל ולהודות בו, גם אם אנו נאחזים בפעולות המובילות אליו. הכנות הזו באה לידי ביטוי בדרך בשני שלבים: תחילה אנו מחפשים פעולות לא מיומנות שמסיטות אותנו מהדרך; לאחר מכן, כאשר הדרך קרובה להגשמה, אנו מחפשים אחר רבדים מעודנים יותר של מתח, הנגרמים על ידי מרכיבים מיומנים של הדרך ,כמו ריכוז נכון. ברגע שמרכיבים אלו השלימו את תפקידם יש להניח להם, לצורך שחרור מלא.


הנחישות לפתח את יכולת הויתור (relinquishment) נבנית על ההערכה הכנה הזו בנוגע למה צריך להעשות. כדי לפתח את יכולת הויתור יש צורך באבחנה גם כן, מפני שלא מספיק לראות אילו פעולות מיומנות ואילו לא, יש צורך גם להזכיר לעצמנו שיש לנו את החופש לבחור, ולהיות מומחים בשכנוע עצמי, כדי שנוכל לגרום לעצמנו לעשות את הדברים המיומנים מהם אנו מפחדים, ולזנוח את הפעולות הלא מיומנות שאנו אוהבים לעשות.


הנחישות להתאמן אל עבר שלום עוזרת לשמר את תחושת המטרה שלנו בתהליך הזה, משום שהיא מזכירה לנו שהחופש האמיתי היחיד הוא שקט נפשי ושאנו מעוניינים לחפש רמות הולכות וגדלות של שקט, ברגע שהן נהיות אפשריות בעזרת התרגול. לדברי הבודהה, הנחישות הזו מחקה תכונה שהיתה חיונית להתעוררות שלו: חוסר הרצון שלו למצוא סיפוק ברמות פחותות של שלווה כאשר ניתן להגיע לרמות גבוהות יותר. באופן הזה, השלבים של תרגול הריכוז (Jhana), במקום להפוך למכשולים, מתפקדים כקפיצת מדרגה אל עבר רגישות גדולה יותר. ובעזרת הרגישות הזו, אל השקט האולטימטיבי, בו התשוקה, הסלידה והבורות נעצרות.


לפיכך, השקט הזה גדל מהבחירה הפשוטה להמשיך ולראות את הבדיות שהמיינד מייצר כתהליך של פעולות ותוצאות. אבל כדי להגשים את השקט הזה באופן מלא, יש לכוון את יכולת האבחנה הזו גם אל הבדיות של המיינד בנוגע לעצמו ואל הדרך שהוא מייצר, ולא רק אל הבדיות שלו בנוגע לאובייקטים של המודעות שלו. התחושה שלנו בנוגע למי שאנחנו היא בדיה, בין אם אנו רואים את המיינד כמופרד או מחובר, סופי או אינסופי, טוב או רע. הדרך היא מפוברקת גם כן, מאוד מעודנת ולפעמים חסרת מאמץ לכאורה, אך מפוברקת למרות זאת. אם הרמות של בדיות פנימיות אלו לא נראות כמו שהן - אם אתה מתייחס אליהן כמולדות או בלתי נמנעות - לא יהיה ניתן לפרק אותן, והתעוררות מלאה לא תוכל להתרחש.


אין טבע מולד


זאת הסיבה שהבודהה לא תמך בכך שיש לשייך טבע מולד, מסוג כלשהו, למיינד - טוב, רע, או טבע הבודהה. הרעיון של טבע מולד התגנב אל תוך המסורת הבודהיסטית במאות מאוחרות יותר, כאשר העיקרון של בחירה חופשית נשכח. קארמה שלילית מהעבר נחשבה דטרמיניסטית לחלוטין והיה נראה שאין דרך לעקוף זאת, אלה אם כן אנו מניחים כי ישנו טבע בודהה מולד שיכול לגבור עליה, או בודהה חיצוני שיכול להציל אותנו ממנה. אבל כשאנו מבינים את עיקרון הבחירה החופשית - שקארמה מהעבר לא יכולה לעצב את ההווה באופן מוחלט וכי קארמה בהווה תמיד חופשיה לבחור את האלטרנטיבה המיומנת יותר - אנו מבינים כי הרעיון של טבע מולד הוא לא הכרחי: מטען עודף על הדרך.


הרעיון הזה תוקע אותנו. אם אנו מניחים שהמיינד הוא רע ביסודו, לא נרגיש שאנו מסוגלים לעקוב אחר הדרך, והנטייה שלנו תהייה לחפש עזרה במקום חיצוני, במקום לעשות את העבודה בעצמנו. אם אנו מניחים שהמיינד הוא טוב מיסודו, נרגיש מסוגלים אך נהפוך לשאננים בקלות. הנחות אלו מפריעות לזהירות (heedfulness) הנדרשת ללכת בדרך, ולהשאיר אותנו עליה, כאשר הדרך מולידה מצבים של רווחה וקלות יחסית, הנראים כל כך אמיתיים ומהימנים. אם נניח כי טבע הבודהה קיים, לא רק נסתכן בשאננות אלה גם נסבך את עצמנו בשדה קוצים מטאפיזי: אם משהו שהוא טוב מיסודו יכול לסבול, כיצד הוא טוב ? כיצד משהו ער מטבעו יכול להפוך למזוהם ? אם טבע הבודהה המקורי שלנו הפך להיות מתועתע, כיצד ניתן למנוע ממנו להיות מתועתע שוב לאחר שהוא התעורר מחדש ?


הנקודות האלו חשובות במיוחד כאשר אנו מגיעים אל שלבי פברוק מעודנים, בשלבים המתקדמים של הדרך. אם הנטייה שלנו היא לחפש טבע מולד, אנו נטה גם למצוא טבע מולד, במיוחד כשנגיע אל השלבים הבהירים והלא דואלים של ריכוז הנקראים: חסרי נושא, ריקים ובלתי מכוונים. אנו נתקע בשלב המתאים להנחות שלנו, בקשר למהו הטבע המולד שלנו. אבל אם אנחנו נוטים לחפש את תהליך הפברוק, נראה את השלבים האלו כצורה של פברוק, וזה יאפשר לנו לפרק אותם, לשכך אותם, עד שנפגוש את השקט שאינו מפוברק כלל.



הנחישות להתאמן אל עבר שלום עוזרת לשמר את תחושת המטרה שלנו בתהליך הזה, משום שהיא מזכירה לנו שהחופש האמיתי היחיד הוא שקט נפשי - טאניסארו בהיקו

לגלות חירות


אז במקום להניח הנחות לגבי טבע מולד או תוצאות בלתי נמנעות, הבודהה מייעץ לגלות את האפשרות של חירות, כפי שהיא נוכחת באופן מיידי, בכל פעם שאנו מבצעים בחירה. חירות היא לא טבע כלשהו, ואנו לא מוצאים אותה על יד חיפוש אחר טבע מולד וחבוי. אנו מוצאים חירות במקום בו היא מגלה את עצמה בקביעות: בעובדה שהכוונות שלנו בהווה לא תלויות לחלוטין בעבר. אנו נחשפים לניצנים הראשונים שלה כטווח של אפשרויות מהן אנו יכולים לבחור וביכולת שלנו לפעול בצורה מיומנת יותר - לגרום ליותר עונג ולפחות כאבים - מאשר בדרך כלל. תחושת החופש הזו גדלה ככל שאנו מגלים ומפעילים אותה, בכל פעם שאנו בוחרים בדרך הפעולה המיומנת ביותר, המובילה אל עבר כנות, ויתור, אבחנה ושלום.


הבחירה להמשיך לבחור בפעולות מיומנות זקוקה להנחות מסוימות, אבל כדי לשמור על המיינד ממוקד בסוגיית הפברוק, הבודהה ראה שכדאי לשמור רק על ההנחות המינימליות ביותר: המיינד רוצה להיות מאושר, הוא מסוגל לבחור דרכי פעולה המעודדות או מצמצמות את האושר הזה והוא יכול לשנות את הרגליו ולאמן את עצמו להגיע לאושר מוחלט, בו כל הפברוקים נושרים (fall away).


הנחות אלו הן המדריך למתחילים של הבודהה, כדי שנוכל להתחיל לפסוע בדרך של כוונות טובות, זהירות ותשומת לב נכונה. כמו בכל מסע, נשתדל לקחת איתנו רק את הדברים ההכרחיים ביותר, כדי לא להעמיס על עצמנו. זה נכון במיוחד כשאנו בודקים את הגבולות של חירות, משום שככל שאנו מתקרבים לחירות מוחלטת, אנו מגלים שהדברים נושרים. תחילה נושרים שמות העצם והזהויות, בזמן שאנו מתמקדים בפעלים של עשייה ובחירה. לאחר מכן, גם הפעלים נושרים. כאשר שאלו את הבודהה מי הוא או מה הוא, הוא לא ענה במונחים של מי או מה. הוא אמר בפשטות "נעור", בזמן עבר, פועל שעשה את עבודתו. באופן דומה, כאשר הכתבים (סוטות) מתארים את ההתעוררות של הארהנט (אדם נעור או צדיק לפי המסורת הבודהיסטית), הם מציינים שהמיינד שלו או שלה חופשי מתסיסה. אבל כאשר הכתבים מתארים כיצד ההתעוררות הזו נחווית, נאמר בהם בפשטות: "עם השחרור, ישנו הידע, שוחרר". לא מצוין מה השתחרר. אפילו לא, כמו שלפעמים מתרגמים זאת: "זה השתחרר". ללא שם עצם, ללא שם תואר. רק פועל בזמן עבר: שוחרר. זה הכל, אבל זה מספיק.

הצטרפות לרשימת התפוצה - מאמרים, כתבות ועדכונים לגבי סדנאות ומפגשים