יום תשיעי

בוקר

אבל וחרטה

השיחה הערב תהיה על השתוות הנפש. זה נושא גדול – כלל כך גדול שנצטרך לפצל אותו לשני חלקים, ולדבר על אחד מהם היום בבוקר.

אחת מהנקודות החשובות ביותר כדי להבין את השתוות הנפש היא שהבודהה אף פעם לא המליץ על השתוות הנפש לבדה. כשמתרגלים את השתוות הנפש לבדה, בלי לתרגל איכויות נוספות, היא יכולה להפוך להיות לא-מיומנת. זאת הסיבה, כאשר הבודהה דן בפיתוח של השתוות הנפש, שהוא תמיד מציין אותה ביחד עם הפיתוח המקביל של איכויות נוספות.

כדי להעביר את הנקודה הזו הבוקר, אני רוצה לדבר על שני תחומים גדולים בחיי היומיום בהם הפיתוח של השתוות הנפש מיומנת הוא מועיל במיוחד: כשאתם מתמודדים עם אבל כתוצאה מהפסד, וכשאתם מתמודדים עם חרטה כתוצאה מטעויות שעשיתם בעבר. כשאתם רואים שההמלצות של הבודהה לפיתוח של השתוות הנפש במקרים האלו כוללות גם פיתוח של איכויות אחרות בתודעה, אתם יכולים לקבל תחושה לגבי כיצד השתוות הנפש אמורה לפעול, לא רק בחיי היומיום, אלא גם ברמות מעודנות יותר של התרגול.

תחילה, אבל: אבל בתגובה להפסד כולל לא רק מקרי מוות של אדם אהוב או אישה אהובה, אלא גם פרידה מאדם אהוב בדרכים אחרות – או, האובדן של האהבה עצמה.

יש כמה קטעים בקאנון בהם הבודהה מדבר על כיצד להתמודד עם אבל. קטע אחד מתייחס למלך פאסנאדי. יום אחד, בזמן שהמלך דיבר עם הבודהה, אחד מעובדי החצר שלו הגיע כדי ליידע אותו שהמלכה מאליקה, המלכה האהובה עליו, נפטרה. המלך פאסנאדי מייד נשבר ופרץ בבכי. הדרך של הבודהה לנחם אותו הייתה להעיר על כך שדברים כאלו קורים לכולם, לא רק לו. הבודהה אמר, "מתי אי פעם קרה שמישהו או מישהי שנולדה לא נפטרה?" במילים אחרות, אובדן מהסוג הזה הוא אוניברסלי. הוא קורה לכולם.

זה אולי נשמע מוזר שחשיבה על כל מקרי המוות הרבים בעולם יכולה להפוך את האובדן שלכם לכואב פחות, אבל למעשה היא כן. אתם מזכירים לעצמכם, "זה לא קורה רק לי”. לא נטפלים במיוחד אליכם וגורמים לכם לסבל שהוא מעבר לסבל הרגיל של החיים. למעשה, חשיבה על האוניברסליות של אובדן והפסד עשויה להוביל אתכם להרגיש חמלה עבור אנשים אחרים שחוו אובדן דומה לאובדן שאתם חוויתם. חשיבה בדרכים כאלו יכולה לרכך את האבל שלכם מכיוון שהיא מאפשרת לכם לקחת צעד אחורה ולהתרחק מעט מהאובדן, בלי לנסות להתכחש לו. במקביל, היא גם יכולה לעזור לכם לכוון את האנרגיות שלכם אל דרכי התנהגות מתחשבות יותר כלפי אנשים אחרים.

לאחר מכן הבודהה ממשיך ואומר שכל עוד שאתם רואים שישנה מטרה כלשהי שמושגת על ידי התאבלות, על ידי הספדים, או על ידי קיום טקסי לוויה עבוד אדם או אישה שנפטרה, אז אתם יכולים לעשות אותם. בדרך הזו, אתם מראים כבוד לאנשים שאיבדתם, ומזהים את הטוּב במערכת היחסים שהייתה והסתיימה. זה יכול לעודד אתכם – ואת האנשים סביבכם – להקדיש את שאר החיים שלכם לעשייה נוספת של טוּב. במקביל לכך, ישנו מנהג מסורתי בטקסי לוויה בודהיסטים לעשות טוּב ואז להקדיש את הסגולה שנבעה מכך לנפטרים, כביטוי של הרצון הטוב שלכם כלפי הנפטרים וגם כתזכורת לכך שאתם לא לגמרי חסרי ישע בפני המוות: עדיין ישנם דברים שאתם יכולים לעשות עבור אלו שחלפו מן העולם.

לעומת זאת, כשאתם מבינים שביטויי האבל שלכם כבר הגיעו למצב מוגזם של התמכרות לאבל, אתם צריכים להזכיר לעצמכם שיש לכם חיים לחיות וחובות לבצע, אז אל תתנו לתחושת האובדן להכניע אתכם. במקרה הזה, אתם מפתחים השתוות נפש כלפי האובדן ומקדישים מחדש את הנחישות שלכם כדי למלא את חובותיכם, למען האושר האמיתי שלכם וגם למען האושר של אלו שעדיין נמצאים אתכם. בדרך הזו, אתם מפתחים את השתוות הנפש כבסיס לשתי שלמויות אחרות: נחישות ורצון טוב.

בקאנון הפאלי יש דיון מאוד מעניין על אבל. פעם אחד הנכבד שאריפוטרה, אחד מתלמידיו הבכירים ביותר של הבודהה, דיבר עם כמה נזירים נוספים ואמר, "היום אחר הצהריים ישבתי ותרגלי מדיטציה, ושאלתי את עצמי; האם יש אדם בעולם הזה שאני ארגיש תחושה של צער או אבל במקרה שאאבד אותו?" התשובה לשאלה הייתה לא. הנכבד אננדה ישב שם ושאל, "היי, חכה רגע. מה אם משהו יקרה לבודהה?" וסאריפוטרה ענה, "הייתי אומר שזה מעציב שאדם כל כך נפלא ומועיל נפטר מן העולם. זה יהיה הפסד עצום עבור העולם. אבל מה אפשר לעשות בקשר לכך? זהו טבעם של כל היצורים החיים”. לאחר מכן אננדה העיר הערה מעניינת, והיא, "זה סימן שאין בך כל יהירות”.

עכשיו, זכרו שהמשמעות של יהירות במקרה הזה היה תחושה חזקה של "אני קיים". במקרה הזה, מה שאננדה אמר הוא שחלק גדול מתחושת האבל שלנו לא נובע מהדאגה שלנו כלפי האדם שנפטר, אלא מתחושת האובדן האישית שלנו. לפעמים ישנה תחושה שאתם חייבים לאנשים שנפטרים כמות מסוימת של אבל. אבל האדם שנפטר או האישה שנפטרה לא מפיקים כל תועלת מהאבל שלכם. לכן, למעשה, אין לכם שום חובה או אחריות שמצריכה מכם להתאבל על אנשים למשך תקופת זמן מסוימת, או להתאבל עליהם בעצימות מסוימת.

האירוניה בסיפור היא שהנכבד סאריפוטרה למעשה נפטר לפני הבודהה. אננדה הלך לבקר את הבודהה כדי לבשר לו את הבשורה, ואמר לו שהוא איבד את תחושת הקרקוע שלו כששמע את החדשות על מותו של שאריפוטרה. העולם נראה לו חשוך וקודר. הבודהה שאל את אננדה, "כאשר סאריפוטרה מת, האם הוא לקח איתו את המידות הטובות?" אננדה ענה, "לא”. האם הוא לקח איתו את הריכוז?" "לא”. "האם הוא לקח איתו את ההבחנה?" "לא”. "האם הוא לקח איתו את השחרור?" "לא”. אז, הדברים הטובים בחיים עדיין נמצאים שם. אלו הן חלק מהדרכים שהבודהה היה מדבר על אובדן עם הנזירים.

במונחים כלליים יותר, עליכם לזכור שכמות הדמעות שכבר זלגו מעיניכם בגלל מוות של אימא היא גדולה יותר מכמות המים שישנם בכל האוקיינוסים. אותו הדבר בנוגע לכמות הדמעות שזלגו מעינכם בגלל אובדן של אב, אובדן של אח, אובדן של אחות, אובדן של בן, אובדן של בת. כשאתם חושבים על זה, זה נהיה מציף. הבודהה מוסיף ואומר שחשיבה כזו אמורה לגרום לכם להבין שהדבר הטוב ביותר לעשות בחיים יהיה להשיג שחרור מכל הדברים האלו.

חשיבה מהסוג הזה, שנכנסת תחת השלמות של הבחנה, יכולה לעזור לכם לפתח כמות מסוימת של השתוות נפש סביב אובדן ולהוביל לתחושה של סמווגה, או זעזוע ודחיפות רוחנית, ולעורר בכם מוטיבציה לתרגל עוד יותר ולהתקדם בדרך.

לעומת זאת, הבודהה לא מכריח אתכם לוותר על האבל שלכם. זה יהיה חסר לב ואכזרי מצדו. למעשה, בכך שהוא מציע את דרכי החשיבה האלו, הבודהה נותן לכם הזדמנות להבין שהחיים שלכם לא חייבים להיהרס בגלל אובדן. 

יש שתי דוגמאות של נשים שהבודהה ניחם לאחר שהם איבדו את ילדיהם. במקרה אחד, אישה אחת איבדה את בנה, ואחד מדרכי החשיבה שהוא הציע לה הייתה זו: "הוא הגיע אלייך ללא רשות, והוא עזב אותך ללא רשות. האם את יודע מהיכן הוא הגיע? האם הוא היה שלך לפני שהוא הגיע? ועכשיו הוא עזב, אל מקום אחר שאינו ידוע”. הבודהה הוסיף, "זהו הטבע של כל היצורים החיים”. לאחר מכן, האישה אמרה שדבריו הרגיעו את תודעתה והסירו לחלוטין את החץ של תחושת האבל שלה.

שיחה נוספת של הבודהה על אובדן הייתה עם אישה בשם אוּבירי (Ubbiri). היא איבדה את ביתה, ג'יואה (Jīvā), הלכה אל בית העלמין, ובכתה בו, " ג'יואה, ג'יואה, היכן את?" הבודהה אמר לה, "האם את מבינה שקברו 84,000 נשים בשם ג'יואה בבית העלמין הזה? על איזו מהן את מתאבלת?" תחושת מידת האובדן העצומה ממנה סבלו בני האדם עוזרת לשלוף אתכם החוצה מתחושת האבל האישית שלכם, ומאפשרת לכם לראות את כל המצב האנושי עם הרבה יותר השתוות נפש.

לכן, אנחנו יכולים לראות, כאשר אנחנו עומדים בפני אובדן, שהבודהה לא ממליץ לנו להתגבר על האבל שלנו רק על ידי כך שאנחנו מאלחשים את עצמנו אל השתוות הנפש. השתוות הנפש, כדי שתהיה מיומנת במצבים כאלו, צריכה להתקיים יחד עם שלמויות נוספות, כמו הבחנה, רצון טוב ונחישות.

הסיטואציה השנייה שבה הבודהה מדבר על שימוש בהשתוות הנפש כדי להתגבר על קושי רגשי בנוגע לדברים שקרו בעבר עוסקת בחרטה על הטעויות שלכם. הבודהה אומר שלא משנה כמה חרטה יש בכם בקשר לדברים שעשיתם בעבר, חרטה לא יכולה לחזור אחורה ולשנות את מה שעשיתם. לפעמים ישנה מחשבה ילדותית שאם נעניש את עצמנו בחומרה על טעות שעשינו בעבר, אז אף אחד אחר לא יוכל להעניש אותנו. בטח ראיתם כלבים מתנהגים ככה, נכון? הם מרטיבים את השטיח בבית ויודעים שעשו משהו לא טוב, אז כשאתם חוזרים הביתה הם מסתובבים, שוכבים על הגב ועושים פרצוף אומלל – בתקווה שאם הם יראו מספיק אומללים אתם לא תכו אותם. יש היבט כזה בתודעה האנושית גם כן.

אבל, כמו שהבודהה אומר, זה לא משיג שום מטרה. פשוט הכירו בטעות – "כן, זאת הייתה טעות" – וקבלו החלטה נחושה לא לחזור עליה שוב. ההחלטה הנחושה הזו, שאתם מוציאים לפועל בעזרת ההתמדה של המאמץ הנכון שלכם, היא למעשה כל מה שניתן לבקש מבן או בת אנוש. לאחר שאתם מקבלים את ההחלטה הזו, הבודהה אומר, אתם מפתחים מחשבות של רצון טוב, חמלה והשתוות הנפש, אל כל היצורים החיים: אל עצמכם, האנשים בהם פגעתם, והאנשים האחרים שתבואו במגע איתם בעתיד. בדרך זו, בכך שאתם לא מענישים את עצמכם בגלל הטעות ועדיין מאחלים רצון טוב כלפי עצמכם, אתם לא מחלישים את עצמכם. על ידי כך שאתם שולחים רצון טוב אל אחרים, אתם מוחקים אל כל הטינה שעלולה להיות בכם כלפי האנשים בהם פגעתם, ואתם מזכירים לעצמכם להיות זהירים ולשים לב כיצד אתם מתייחסים לאחרים מעתה ואילך.

במצבים כאלו, הבודהה לא מעודד אתכם לפתח רק השתוות הנפש כלפי טעויות העבר שלכם. הוא גם מעודד אתכם לפתח הבחנה. במילים אחרות, הבודהה מעודד אותנו להבין כיצד להשתמש בדברי הלימוד על קארמה בתבונה, ביחד עם השלמויות של רצון טוב, נחישות והתמדה – איכויות שמבטיחות שתעשו את המיטב כדי לא לחזור על הטעויות האלו בעתיד. 

אלו, עם כן, הם שני תחומים בחיי היומיום – אבל וחרטה – לגביהם הבודהה מדבר על כיצד לפתח השתוות נפש ביחס לדברים שקרו בעבר. בשני המקרים, אתם משלבים את השתוות הנפש עם איכויות טובות אחרות, כמו הבחנה, רצון טוב, התמדה ונחישות. האיכויות הנוספות האלו מבטיחות שהשתוות הנפש שלכם לא תהפוך להיות אדישות, ובמקום זאת הופכת להיות השתוות נפש מיומנת, שלמות שמקדמת את הדרך.