ערב
נתינה
הערב, אנחנו מתחילים לדבר על השלמויות שנכנסות תחת הכותרת של ויתור. יש שתים מהן: נתינה וויתור, והשיחה הערב היא על נתינה. נתינה כוללת לא רק נתינה של דברים חומריים, אלא גם נתינה מזמנכם, מהאנרגיה שלכם, מהידע שלכם, ונתינה של הסליחה והמחילה שלכם.
יש תמריצים רבים לנתינה, אבל נתינה הופכת להיות אחת מהשלמויות כשהמוטיבציה שלכם לעשות אותה מתמקדת בערך שיש לה כחלק מאימון התודעה. אתם משתמשים בדברים חומריים, באנרגיה שלכם ובידע שלכם, כדי להיטיב עם התודעה שלכם. לאג'אהן לי יש השוואה. הוא אומר שנתינה זה כמו לסחוט מיץ מתוך פרי. המיץ הוא המידה הטובה של נדיבות; הקליפה שנותרה היא הדבר שאתם נותנים.
נדיבות היא שיעור בהחלפת דבר אחד בדבר אחר – עם ערך רב יותר. במילים אחרות, זה שיעור בשדרוג. תוך כדי כך שאתם מתרגלים נדיבות, אתם מבינים שישנה היררכיה של תענוגות. בעיקר, אתם מבינים שאתם מגדילים את השמחה שלכם באמצעות כך שאתם חולקים עם אחרים. כשאתם נהנים מתענוגות חושיים, הם עשויים להיות נעימים כל עוד שהם שם, אבל הם חולפים במהרה. בנוסף, לאחר שעונג מסוים חולף, הזיכרון של העונג לא תמיד נשאר כזיכרון נעים, במיוחד אם הייתם צריכים לעשות משהו לא-מיומן כדי להשיג אותו. ההיזכרות בעונג לא תהיה נעימה גם כשאתם חושבים על העובדה שהעונג הזה היה קיים עבורכם בעבר, אבל עכשיו הוא חלף ועלול שלא לחזור שוב במהלך תקופת החיים הנוכחית. לעומת זאת, במקרה של נדיבות, אם עושים אותה בדרך מיומנת, אתם שמחים לפני שאתם נותנים את המתנה, שמחים בזמן שאתם נותנים את המתנה, ובהמשך, הזיכרון, גם הוא שמח. תוך כדי כך שאתם רואים כיצד האושר שלכם גדל, בכך שאתם חולקים עם אחרים, העובדה שתרגול הדהמה הוא שיתופי הופכת להיות ברורה ובהירה עבורכם.
בסוטות, מדובר על כך שהבודהה לימד את הנזירים שהם חייבים לסמוך אחד על השני כשהם חולים, וגם לסמוך ולהיות תלויים בקהילה שתומכת בהם מבחינה חומרית. בתמורה לכך, הקהילה תלויה בנזירים. אחרי הכול, רק לעיתים רחוקות אנשים שאינם נזירים או נזירות יכולים להקדיש את מלוא זמנם לתרגול הדהמה, אבל נזירים ונזירות כן יכולים להקדיש את מלוא זמנם לתרגול – וזה אומר שיש להם ידע לחלוק. הנתינה ההדדית הזו היא חלק מכלכלה של מתנות. אין מחיר ללימוד הדהמה, ואנשים שאינם נזירים לא חייבים לתת מתנות. שני הצדדים נותנים מרצונם החופשי, בהתנדבות, וזה עוזר להסיר מחסומים. אם אתם חייבים לשלם עבור משהו, זה יוצר מחסום. אבל כשאין כל צורך תשלום, המחסום הזה מוסר.
פעולת הנדיבות היא גם שיעור בדחיית סיפוקים. זה שיעור חשוב שעומד בבסיס התרגול כולו. אתמול עלתה שאלה בקשר לאמצעים ומטרות, והדרך כפולת השמונה היא למעשה אמצעי טוב כדי להשיג מטרה טובה – מטרה שעשויה לקחת זמן רב כדי להשיגה. אבל, אם אתם לומדים את הלקחים שמגיעים מדחיית סיפוקים בתחילת הדרך, ומבינים שאתם יכולים להתענג על כך שאתם נמצאים על דרך טובה שמגיעה ליעד שהוא אף טוב יותר, זה יכול לעזור לכם לעבור הרבה קטעים צחיחים במהלך התרגול.
לפני שנים רבות, עשו ניסוי עם קבוצה של ילדים. החוקרים לקחו ילדים וילדות, כל אחד בנפרד, ושמו אותם בחדר. על השולחן, לפניהם, הייתה סופגנייה. החוקרים אמרו לילד או לילדה, "אנחנו נחזור עוד חמש דקות. אם לא תאכל את הסופגנייה, ניתן לך אחת נוספת”. לאחר מכן החוקרים השאירו את הילדים לבד בחדר, וצילמו אותם בחשאי. הסרטונים מראים שחלק מהילדים הצליחו לא לאכול את הסופגנייה. לעומת זאת, חלק מהילדים אכלו אותה מייד, אחרים שיחקו עם הסופגנייה ונגסו ממנה נגיסות קטנות, וחלק מהם לקחו ביס מהחלק התחתון של הסופגנייה ואז החזירו אותה אל השולחן כדי להסתיר את מה שעשו. לאחר הניסוי, החוקרים עקבו אחרי הילדים במשך שנים רבות, עד שהפכו למבוגרים. הם גילו שהילדים שהצליחו להימנע מלאכול את הסופגנייה, באופן כללי, הצליחו הרבה יותר בחיים מאשר הילדים האחרים. הלקח מהניסוי הוא: אם אתם לומדים את הלקח של דחיית סיפוקים בגיל צעיר, זה יעזור לכם לבסס הרגלים טובים לאורך כל החיים.
הפעולה של נדיבות היא גם דרך טובה ויציבה לבנות ביטחון עצמי. במחקר נוסף בקשר לילדים, הפעם סביב הנושא של לבצע עבודות בית. החוקרים מצאו שבחברות מערביות מתקדמות רבות, ההורים כבר לא נותנים לילדים שלהם לעשות מטלות בבית. שני ההורים עובדים וצריכים למהר כשהם מסדרים את הבית. אין להם זמן או סבלנות ללמד את הילדים איך לבצע את מטלות הבית כמו שצריך, אז הם שולחים את הילדים לחדרים שלהם לשחק עם האייפון או במשחקי וידאו. לעומת זאת, בחברות מסורתיות, אם ילד מבקש לעשות מטלה בבית, אז ההורים יעודדו אותו לעשות אותה אפילו אם זה ייקח לילד לא מעט זמן כדי ללמוד איך לעשות אותה כמו שצריך. החוקרים מצאו שהילדים שכן מבצעים מטלות בבית כשהם צעירים גדלים עם ביטחון עצמי רב יותר. לכן, הדרך להפוך את הנדיבות שלכם להיות אחת מהשלמויות היא להבין את הלקחים שניתן ללמוד באמצעות נדיבות, ולתרגל נדיבות כדרך לאמן את התודעה.
בנוסף, כפי שאמרתי, הפעולה של הנתינה אינה מתייחסת רק לנתינה של דברים חומריים. היא יכולה לכלול גם את המתנה של הזמן שלכם, המתנה של הכוח הפיזי שלכם, המתנה של הידע שלכם, המתנה של מחילה וסליחה, והמתנה של הדהמה בעצמה.
אחד המקרים המרשימים ביותר של נדיבות שחוויתי היה כשבנינו צ'דאי, שהיא אנדרטה ספירלית לכבוד הבודהה, במנזר של אג'אהן פואנג בתאילנד. התלמידים שלו רצו לבנות את האנדרטה, והם שכרו עובדים כדי לעשות את זה, אבל העובדים עבדו למשך שבוע ואז ברחו. אז, התלמידים התגייסו והחליטו לבנות את האנדרטה בעצמם. במשך שנה וחצי הם התמידו והגיעו כמעט בכל סוף שבוע כדי לבנות אותה. הם היו עוזבים את בנגקוק ביום שישי בערב, מייד בסיום העבודה, מגיעים אל המנזר בחצות הלילה ביום שישי, עובדים למשך רוב היום בשבת, בדרך כלל יוצקים בטון בשבת בלילה, ממשיכים לעבוד גם ביום ראשון אחר הצהריים, ואז, בשעות הבוקר המוקדמות של יום שני, נוסעים בחזרה לבנגקוק והולכים ישר אל העבודה שלהם.
עכשיו, מעטים מהאנשים האלו היו עשירים, ולמעטים מהם היה ניסיון בעבודות בנייה, אז הם היו צריכים ללמוד הרבה מיומנויות חדשות. ולמרות זאת, הם שמחו לתרום הרבה מהזמן ומהאנרגיה שלהם – והם למדו על התועלות הרבות של נדיבות תוך כדי כך שבנו את הצ'דאי. בעיקר, הייתה תחושה מאוד חזקה של משפחתיות בין התלמידים והתלמידות שעבדו יחד, למרות שהגיעו מרקעים שונים ומשכבות חברתיות שונות. בנוסף, הם העריכו את העובדה שאג'אהן פואנג נתן להם את האפשרות לתרגל את הנדיבות שלהם על ידי בניית הצ'דאי. לכן, נדיבות היא לא רק נתינה של דברים חומריים. נדיבות היא לתת את מה שיש לכם, ולאחר מכן הפעולה הזו הופכת להיות הבסיס לכל שאר התרגולים של הדרך.
כשאג'אהן סוואט לימד מדיטציה בארצות הברית, אחרי היום השני או השלישי של הריטריט, הוא פנה אליי ואמר, "אתה שם לב כמה עגמומיים נראים חלק מהמתרגלים האלו?" המסקנה שלו הייתה שהמתרגלים לא למדו על השמחה של נדיבות ומידות טובות בתחילת דרכם. כשאתם לומדים ומבינים את השמחה של נתינה, זה נותן לכם תחושה של ביטחון בדברי הלימוד, ותחושת ביטחון שאתם יכולים להפיק תועלת מלתרגל אותם. אתם מבינים שאם אתם רוצים לקבל משהו שיש לו ערך מתמשך מהחיים, עליכם להיות מוכנים לוותר על חלק מהדברים שכבר יש לכם. כשאתם מבינים את האושר והשמחה שמגיעים מהלקח הזה, השמחה הזו מתפשטת ומשפיעה גם על השמחה של המידות הטובות והשמחה של תרגול המדיטציה.
עכשיו, כדי שנדיבות תהפוך לאחת מהשלמויות, היא צריכים לקבל הכוונה מהשקפה נכונה, ובמיוחד, ביחס לקארמה – ודברי הלימוד על השקפה נכונה וקארמה מראים לנו מהי הייחודיות הבודהיסטית של תרבות הנתינה הבודהיסטית.
הנקודה הראשונה שעלינו להבין היא שנדיבות צריכה להיעשות מתוך רצון חופשי ובהתנדבות. יום אחד, המלך פאסנאדי הגיע לשאול את הבודהה, "היכן יש להעניק מתנה?" הוא כנראה ציפה שהבודהה יגיד, "תן את המתנה לבודהיסטים", או, "תן אותה למורי דהמה”. בגלל שאם המלך היה שואל את הברהמינים, הם היו עונים, "תן אותה לברהמינים”. אם הוא היה שואל את הג'ייניסטים, הם היו עונים, "תן אותה לג'ייניסטים”. אבל הבודהה אמר דבר מאוד שונה. הוא אמר, "תן את המתנה למקום שבו אתה מרגיש השראה, או תן את המתנה היכן שאתה חושב שיהיה לה שימוש ראוי”. במילים אחרות, אין "צריך". אתם לא חייבים להעניק מתנה למקום מסוים. זאת הסיבה שכאשר שואלים את הנזירים, "היכן אני צריך לתת מתנה?" הם אמורים לענות, "תן היכן שאתה מרגיש השראה לתת, או היכן שאתה מרגיש שיהיה למתנה שימוש ראוי ושיטפלו בה כראוי”.
קיבלנו מספר שאלות בקשר לנדיבות שעדיין לא ענינו עליהן. אחת השאלות היא, "האם ראוי שניתן מתנות לקבצנים?" אישה אחת שאלה אם ראוי שתיתן מתנות לבת שלה, בגלל שהיא פחדה שהבת תהפוך להיות יותר מדי תלותית בגלל המתנות האלו. אבל גם במקרים האלו, התשובה היא, "תנו היכן שאתם מרגישים השראה לתת”. בתרבות הנתינה הבודהיסטית, הנתינה היא השיעור הראשון שלנו ברצון חופשי: ההבנה שיש לנו יכולת בחירה. זה הלקח החשוב ביותר שאתם יכולים ללמוד בנוגע לקארמה, והבודהה רוצה שנשמור על הלקח הזה. זאת הסיבה שלעולם אין להכריח אנשים לתת – לדוגמה, זה לא יהיה נכון להגיד שכבודהיסטים טובים אתם חייבים לתת למטרה כזו או אחרת. נתינה תמיד צריכה להיות בהתנדבות.
אתם יכולים לעשות ניסוי מחשבתי עם עצמכם. נסו להיזכר בדבר הראשון שהענקתם בהתנדבות, מתוך רצון חופשי – לא בגלל יום ההולדת של מישהו, לא בגלל שמישהו ציפה לקבל מתנה, אלא פשוט בגלל שרציתם לתת. זה היה השיעור הראשון שלכם ברצון חופשי. לכן, הדבר הראשון שאנחנו לומדים מהשקפה נכונה בקשר לנדיבות הוא שהיא צריכה להיות בהתנדבות.
המלך פאסנאדי המשיך ושאל את הבודהה שאלה נוספת, "כאשר מתנה ניתנת, היכן היא מניבה את הפירות הטובים ביותר?" הפעם, הבודהה השיב, "זאת שאלה אחרת”. בנקודה הזו אנחנו מתחילים לגשת אל נדיבות לא רק כביטוי של רצון חופשי, אלא כמיומנות.
לנדיבות כמיומנות יש ארבעה היבטים:
הראשון מתייחס למוטיבציה שלכם לתת.
השני מתייחס לגישה שלכם בזמן שאתם נותנים.
השלישי מתייחס לאנשים להם הכי כדאי להעניק מתנות.
וההיבט הרביעי מתייחס לסוגי המתנות שטוב לתת.
בואו נסתכל על ארבעת ההיבטים האלו: קודם כל, בהתייחס למוטיבציה: המוטיבציה הנמוכה ביותר לנתינה לפי הבודהה היא כשאתם נותנים מתנה כי אתם מצפים לקבל דבר דומה בתמורה, לפעמים עם ריבית. כשהייתי נזיר צעיר, זמן קצר לאחר שהוסמכתי, הכרתי נזירה שהחליטה לבנות בקתה עבור חלק מהנזירים בוואט אסוקארם, המנזר של אג'אהן לי. היא לקחה חסות על תהליך הבנייה וגם פיקחה על הפועלים. יום אחד, ביקרתי באתר הבנייה בזמן שהיא פיקחה על העבודה, ולמרות שהבקתה הייתה קטנה היא הייתה בנויה היטב. שאלתי אותה, "את בונה את הארמון שלך לגלגול החיים הבא?" היא השיבה, "לא, זאת בקתת הנופש שלי. כבר בניתי את הארמון שלי במנזר שנמצא בבנגקוק”. יכול להיות שזו לא המוטיבציה הגבוהה ביותר, אבל היא עדיפה מאשר לא לתת בכלל.
מוטיבציה גבוהה יותר מזו, הבודהה אמר, היא המחשבה שזה טוב לתת. מוטיבציה גבוהה אף יותר היא כשאדם אומר לעצמו, "יש לי את הדברים האלו, ולאנשים אחרים אין אותם, זה לא יהיה נכון לא לחלוק”. מוטיבציה גבוהה יותר היא כשאתם מבינים שנתינת מתנה הופכת את התודעה שלכם לשלווה, רגועה ושמחה. בסופו של דבר, אתם נותנים גם כשאתם לא מקווים לקבל משהו בתמורה למתנה. נתינה היא פשוט הביטוי של הטוּב שבתודעה: זוהי הנתינה של מתרגלים שאינם חוזרים לגלגול חיים נוסף. לכן, כדי לקבל את המרב מהמתנה, אתם מנסים לפתח בהדרגה מוטיבציות יותר ויותר גבוהות.
ההיבט השני של נתינה כמיומנות היא הגישה שלכם כשאתם נותנים. אתם נותנים בתשומת לב, אתם נותנים כשאתם משוכנעים שדבר טוב ינבע מהנתינה, ואתם נותנים עם אמפתיה לאנשים שמקבלים את המתנה – אתם לא זורקים אותה. במילים אחרות, אתם מעריכים את ההזדמנות שיש לכם לתת מתנה, כמו התלמידים של אג'אהן פואנג שהעריכו את ההזדמנות לתת מזמנם הפרטי והאנרגיה שלהם כדי לבנות את הצ'דאי. אתם מרגישים שתפיקו תועלת מנתינת המתנה, ואתם חולקים כבוד לאנשים שעבורם אתם נותנים אותה. זה גורם להם לשמוח לקבל את המתנה, ולכן יש סיכוי גבוה יותר שהם ישתמשו בה לטובה.
בנוגע להיבט השלישי – האנשים להם הכי טוב לתת מתנה – הבודהה אמר שהכי טוב לתת לאנשים שחופשיים מתאווה, דחייה ואשליה או לאלו שמתרגלים כדי להתגבר על תאווה, דחייה ואשליה. הסיבה לכך היא מכיוון שהאנשים האלו, בסבירות הגבוהה ביותר, יוכלו לעשות את השימוש הטוב ביותר במתנה ביחס לאחרים. כשאתם נזכרים במתנה שלכם ומהרהרים לגביה, אתם תשמחו שהענקתם אותה. ובנוגע לאיזו מתנה טוב לתת, הבודהה אומר שאתם נותנים בעונה הנכונה. במילים אחרות, אתם נותנים מתנה שמתאימה לעונה. למשל, אתם לא נותנים בגדי חורף בקיץ. לבסוף, אתם נותנים בלי להשפיע לרעה על עצמכם או על אחרים. במילים אחרות, אתם לא נותנים יותר מדי עד שלא נשאר לכם מספיק לעצמכם, ואתם לא גונבים את המתנה כדי לתת אותה למישהו אחר.
עכשיו, בנוגע לתוצאות שמגיעות מנתינה, הבודהה אומר שאנשים יחשבו שאתם מקסימים, הם יעריצו אתכם, יהיה לכם מוניטין טוב, ואתם תוכלו לעמוד מול קהל של אנשים בלי להגיש בושה. אלו הן התועלות שמגיעות בגלגול החיים הנוכחי. אחת מהתועלות שלא מוזכרת בקאנון היא שנדיבות היא השלמות שמאפשרת לכם להיות הכי יצירתיים. אין הרבה דרכים יצירתיות לשמור על כללי האימון או לתרגל מדיטציה, אבל בנוגע לסוג המתנה שאתם רוצים לתת, אתם יכולים להיות יצירתיים כאוות נפשכם. למצוא מתנה שתשמח את האדם שמקבל אותה ושתהיה מתאימה במיוחד לסיטואציה. יש שמחה רבה שמגיעה מהיצירתיות הזו. אלו הן התוצאות שאתם מקבלים בגלגול החיים הנוכחי.
בחיים הבאים, כאשר תיוולדו מחדש, תהייה נטייה ללידה החדשה להיות לידה טובה. יש קטע שבו הבודהה אומר שלא משנה לאיזו רמה תיוולדו בלידה הבאה שלכם, תהיה לכם נטייה להראות טוב ברמה הזו. למשל, אם תיוולדו מחדש ככלב, אתם תהיו כלב שנראה טוב. וזה לא עניין לזלזל בו.
לפני מספר שנים, מלך תאילנד החליט שהוא לא אוהב את העובדה שאנשים בתאילנד כל כך מאוהבים ברעיון של לקנות ולגדל כלבים זרים, אז הוא רצה לקדם גזעים תאים מקומיים במקום זאת. עכשיו, בתאילנד קיימת אמונה שכלבים מאוד חכמים נולדים עם פרווה שנראית כאילו שיש להם גרביים על כפות הרגליים שלהם. במילים אחרות, אם הכלב בצבע חום, כפות הרגליים והחלק התחתון של הרגליים שלו יהיו לבנות. אז, המלך נתן פקודה: אם נולדים גורים, בכל האזורים של בית המלוכה או הממשלה התאית, עם גרביים על כפות הרגליים, הוא יגדל אותם בארמון המלכותי. בעקבות זאת, לא מעט גורים שנולדו בצד הכביש בסופו של דבר גודלו וחיו בתוך הארמון. אחת הגורות הייתה מאוד חכמה, והתנהגה כל כך טוב, עד שהמלך כתב ספר לכבודה. אלו הם חלק מהפרסים שמגיעים בגלגולי חיים עתידיים כתוצאה מכך שאתם מתנהגים בנדיבות.
תוך כדי כך שאנחנו לומדים את תרבות הנתינה הבודהיסטית, חשוב להבין שאנחנו לא מפעילים לחץ כלפי אנשים אחרים לתת, אלא, הנתינה נעשית מרצונם החופשי. בנוסף, אנחנו צריכים ללמוד כיצד לקבל מתנות מאנשים אחרים בחן ובאדיבות. אני לא יודע אם זו בעיה בברזיל, אבל בארה"ב אנשים רבים מרגישים מבוכה מאוד גדולה כשהם מקבלים מתנות. הם יגידו, "אוי, לא היית צריך לעשות את זה!" הגישה הזו, כמובן, לא מעודדת נדיבות. לעומת זאת, התרבות הבודהיסטית כן מעודדת נדיבות, וזו הסיבה שחשוב להיות חינניים ואדיבים כשאתם מקבלים מתנות.
כפי שכבר אמרתי, נדיבות מהווה את הבסיס לתרגולים האחרים של הדרך כפולת השמונה. ישנו קטע בקאנון שבו הבודהה אומר שאנשים קמצנים לא יכולים להיכנס אל מצב טוב של ריכוז, והם לא יכולים להגיע אל ההישגים הגבוהים יותר של תרגול המדיטציה. זה ככה, ככל הנראה, כי הם לא יכולים להעריך את האופי השיתופי של התרגול ולא מעריכים נכונה את הנתינה. במילים אחרות, הם לא נותנים חשיבות מספקת לעיקרון שאומר שאתם משדרגים את עצמכם כאשר אתם נותנים – כלומר, מחליפים דבר אחד בדבר אחר שהוא מיטיב יותר. אתם לוקחים חפצים חומריים, את האנרגיה שלכם, את הידע שלכם ואת הזמן שלכם, ואז הופכים אותם לאיכויות טובות של התודעה. רק כאשר תעריכו את העיקרון הזה, ותיתנו לו חשיבות, התרגול שלכם יוכל להתקדם.
שאלות
שאלה: בנוגע לנתינה, האם אתה יכול להסביר באופן מפורט יותר את המושג "עיטור עבור התודעה"? האם אנחנו הופכים להיות מתרגלים שלא עומדים לחזור לגלגול חיים נוסף באמצעות נתינה כזו?
תשובה: אתם לא הופכים להיות מתרגלים שלא עומדים לחזור לגלגול חיים נוסף רק בגלל שאתם נותנים מתנה עם המוטיבציה הזו בתודעה. זאת לא הכוונה. בעיקרון, הקטע הזה בקאנון מתאר את המוטיבציה של אנשים שהם כבר מתרגלים שלא עומדים לחזור לגלגול חיים נוסף. גם מתרגלים שכבר לא יחזרו אל העולם עדיין יכולים לתת מתנות לעולם, אבל הם נותנים בלי שתהיה להם כל צפייה לחזור אל העולם הזה כדי ליהנות מתוצאות המתנה. נתינה מהסוג הזה היא הטהורה ביותר. למעשה, זאת הייתה המתנה שהבודהה נתן לעולם כשהוא לימד לאחר ההתעוררות שלו. הוא ידע שהוא יעזוב, אבל הוא החליט להשאיר משהו טוב לאנשים שעומדים להגיע אל העולם בהמשך. זה היה העיטור של התודעה שלו.
שאלה: אתה מדבר על המוטיבציה הגבוהה ביותר לתת. אני לא בדיוק מבין את דבריך, אבל נותרתי עם האמרה שנתינה כזו היא הביטוי הטבעי של התודעה? זה נשמע כמו טבע הבודהה. תודה.
תשובה: נדיבות היא ביטוי טבעי של התודעה רק לאחר שהתודעה הגיעה לשלב של אי-חזרה. לפני כן, תמיד תהיה ציפייה מסוימת לתמורה עבור המתנה. הציפייה לתמורה תהפוך ליותר ויותר מעודנת, תוך כדי כך שהמוטיבציה שלך עולה לרמה גבוהה יותר. אבל רק לאחר השלב של אי-חזרה התודעה חופשייה לחלוטין מכל תחושה וצפייה לקבל דבר בתמורה לנתינה. לכן, לא מדובר על טבע הבודהה.
שאלה: מתוך שתי המוטיבציות הגבוהות ביותר לנדיבות, להרגיע את התודעה ונדיבות כעיטור עבור התודעה, מהו ההבדל בינן?
תשובה: המוטיבציה הגבוהה ביותר, כפי שזה עתה אמרתי, היא המוטיבציה של אדם שכבר התעורר, לכל הפחות, אל הרמה של אי-חזרה. האדם הזה כבר לא זקוק להרגיע את התודעה שלו בעזרת נדיבות, מכיוון שהיא כבר רגועה. כל עוד שאתה עדיין צריך להרגיע את התודעה שלך, דבוק במוטיבציה של הרמה השנייה.
שאלה: השאלה הבאה היא: האם המוטיבציה הגבוהה ביותר לנדיבות היא כל כך חזקה עד שהיא יכולה להוביל את התודעה אל השלב של אי-חזרה?
תשובה: והתשובה היא לא. המוטיבציה הזו היא התוצאה שנובעת מכך שהגעתם אל השלב של אי-חזרה.
שאלה: האם זו תהיה טעות להיות נדיבה בגלל שאני יודעת שנתינה מביאה קארמה טובה? אני לא רוצה להתמקח עם הדהמה.
תשובה: המוטיבציה הגבוהה ביותר לנדיבות, שבה את לא מצפה לקבל דבר בתמורה, מתייחסת רק למתרגלים שנמצאים כבר בשלב השלישי של ההתעוררות. עד לנקודה ההיא, אנחנו צריכים תמריץ שייתן לנו מוטיבציה לתת: המחשבה שאומרת, "כן, אנחנו נפיק מזה תועלת”. לכן, הידיעה שנתינה מביאה קארמה טובה היא למעשה מוטיבציה טובה לטפח ולעודד בתודעה.
שאלה: אתה אמרת שאדם קמצן לא יכול להיכנס אל תוך ריכוז. מה יקרה אם האדם הזה כן יהפוך להיות נדיב? האם הוא או היא יצליחו להיכנס אל תוך ריכוז בגלגול החיים הנוכחי?
תשובה: כן.
שאלה: דיברנו על נדיבות. מה בנוגע לצדקה? למה בודהיסטים לא תומכים בארגוני צדקה עבור אנשים במצוקה, כמו שדתות אחרות עושות?
תשובה: מסורתית, כל מנזר תפקד כמו ארגון צדקה. למשל, אם ילד היה מתייתם, הוא היה נלקח אל המנזר, והנזירים והנזירות היו מגדלים אותו. אם גבר או אישה היו מאבדים את בן או בת זוגם, הם היו הופכים לנזירים, או חיים כמתרגלים שאינם נזירים ועוזרים במנזר. אני מכיר כמה מנזרים בהם תמיד שומרים על בקתה אחת או שתיים פנויות למקרה שבעל ואישה שחיים בכפר הסמוך נכנסים לוויכוח, וזקוקים למקום פנוי ללכת אליו כדי לקחת פסק זמן אחת מהשני. לכן, בפועל, מנזרים מתפקדים כבר הרבה זמן כארגוני צדקה ברמה הקהילתית – אנשים מקומיים שעוזרים לאנשים מקומיים. בנוסף לכך, המנזרים במדינות האסייתיות היו אחד הדרכים היחידות בעזרתן אנשים בעמדה חברתית נמוכה יכולים להתקדם אל עמדה חברתית גבוהה. הרבה מהפטריארכים הגבוהים של תאילנד, למשל, היו בנים של איכרים.
שאלה: האם זה בסדר לתת אוכל כנדבה למישהו שמבקש אותו?
תשובה: תן לכל מי שאתה מרגיש השראה לתת. אם אתה לא מרגיש השראה, זה בסדר גמור לא לתת.
שאלה: כדי לא לעורר גאווה, האם יש לבצע פעולות של נתינה ונדיבות באופן דיסקרטי? יש דרשה של הבודהה שבה הוא מעביר ביקורת על אנשים שאינם מתביישים בדברים שיש להתבייש בהם, ואנשים שמתביישים בדברים שאין צורך להתבייש בהם.
תשובה: אתה צריך להסתכל על הסיטואציה ולהחליט. הבודהה אמר, כמובן, שנדיבות היא אינה דבר שיש להתבייש בו, ולפעמים זה טוב להיות פתוח עם המעשים הנדיבים שלך כדי להיות דוגמא טובה עבור אנשים אחרים. אבל אם יהיו אנשים שירגישו קנאה בגלל הנדיבות שלך, אז יכול להיות שזה מצב שבו כדאי לך להיות יותר דיסקרטי.