הקדמה

 

אַג'אָהן פוּאַנג ג'וֹטִיקוֹ, המורה שלי, נולד בשנת 1915 למשפחת חקלאית קטנה במחוז צַ’אנתַאבוּרִי, ליד הגבול הקמבודי בדרום מזרח תאילנד. הוא התייתם בגיל אחד עשרה, גדל בסדרת מנזרים, וקיבל הסמכה כנזיר בהגיעו לגיל עשרים. עם זאת כאשר התחיל ללמוד את כללי הנזירות, הוא גילה שהנזירים במנזר בו שהה לא היו באמת רציניים בנוגע לתרגול דברי הלימוד של הבודהה, והוא השתוקק למצוא מורה שיכל להעניק לו אימון שתאם יותר למה שקרא בספרים. ההזדמנות שלו הגיעה במהלך השנה השנייה שלו כנזיר, כאשר  אג’אהן  לִי דַהמַהדַהאַהרוֹ, חבר במסורת היער התאילנדית הסגפנית שהוקמה על ידי  אג’אהן  מוּן בהוּרִידַהטוֹ, הגיע כדי להקים מנזר מדיטציה בבית הקברות הישן שנמצא ממש מחוץ לצ’אנתאבורי. לאחר שנשבה על ידי דברי הלימוד של  אג’אהן  לי,  אג’אהן פואנג הוסמך מחדש אל הפלג הבודהיסטי אליו  אג’אהן  לי היה שייך והצטרף אליו במנזרו החדש.

 

מהנקודה הזו ואילך, מלבד כמה חריגות, הוא בילה את כל תקופות הריטריט של עונות הגשמים תחת הדרכתו של  אג’אהן  לי, עד שאג’אהן  לי נפטר בשנת 1961. אחת מהחריגות האלה הייתה תקופה של חמש שנים, במהלך מלחמת העולם השנייה, בה תרגל מדיטציה בג'ונגלים לאורך חלקו הצפוני של תאילנד. חריגה נוספת הייתה תקופה של שש שנים בה  אג’אהן  לי השאיר את  אג’אהן  פואנג כאחראי על המנזר בצ’אנתאבורי, ונדד אל חלקים שונים בתאילנד עד אשר מצא מקום להשתקע בו, קרוב לבנגקוק. כאשר ב – 1957  אג’אהן  לי הקים את וַאט אַסוֹקַארַאם, המנזר החדש שלו ליד בנגקוק,  אג’אהן  פואנג הצטרף אליו כדי לעזור במה שהפך להיות הפרויקט המשמעותי האחרון בחייו של  אג’אהן  לי.

אחרי מותו של  אג’אהן  לי, הצפי הכללי היה שאג’אהן  פואנג יהפוך לראש המנזר בואט אסוקאראם, אך המנזר בתקופה ההיא גדל והפך לקהילה כל כך גדולה ומסורבלת שהוא לא רצה את התפקיד. לכן, ב - 1965, כאשר הפטריארך העליון של תאילנד, ששהה בואט מַאקוּט קַאסַאטרִייַארָאם (מנזר כתרו של המלך) בבנגקוק, ביקש ממנו להעביר את ריטריט חודשי הגשם במנזר שלו כדי ללמד אותו ואת שאר הנזירים במנזר המעוניינים בכך מדיטציה, אג’אהן  פואנג קפץ על ההזדמנות.

 

בסף הכל, הוא העביר שלושה ריטריטים בעונות הגשמים בואט מַאקוּט, ונדד לאורך האזור הכפרי בעונות היבשות. למרות שרכש כבוד רב לפטריארך העליון באופן אישי, הוא מאס מהתמרונים הפוליטיים שראה ברמות הגבוהות של מסדר הנזירות הבודהיסטי, ולכן התחיל לחפש דרך החוצה. ההזדמנות שלו הגיעה ב - 1968, כאשר אישה בשם קהאוּן נאִי סוֹמבווּן ריַאנגְרִיט תרמה אדמה לפטריארך כדי לבנות עלייה מנזר באזור הררי, ליד חופי מחוז רַאיוֹנג, לא רחוק מצ’אנתאבורי.  אג’אהן  פואנג התנדב לבלות תקופה במנזר החדש, וַאט דְהַאמַהסַאטהִיט, עד שיִמָצֵא ראש מנזר קבוע. המנזר, לעומת זאת, היה ממקום באזור מאוד עני והתושבים המקומיים לא התלהבו מהרעיון של מנזר מדיטציה מחמיר בקרבם, לכן לא ניתן היה למצוא אף אחד שיוכל לקחת את תפקיד ראש המנזר. וכך קרה, שזמן קצר לפני מותו של הפטריארך העליון בתאונת דרכים ב - 1971,  אג’אהן  פואנג לקח את תפקיד ראש המנזר בואט דהאמהסאטהיט על עצמו

 

אני פגשתי אותו לראשונה זמן קצר לאחר מכן, באפריל 1974. ואט דהאמהסאטהיט נראה כמו מחנה קיץ נטוש: שלושה נזירים שחיו בשלוש בקתות קטנות, דלפק עליו הם נשענו כדי לאכול את הארוחות שלהם, מטבח עם מקום לזוג נזירות, ומבנה קטן מעץ שהיה ממוקם בראש הגבעה – בו אני גרתי – עם נוף דרומי לכיוון הים. האדמה נתרמה זמן קצר לאחר ששריפה כילתה את כל הצמחייה, והגבעות היו מכוסות בעיקר בעשב מסוג קוגון. שריפות פשטו באזור מדי שנה ומנעו מעצים להשתרש, למרות שהאזור ההררי מעל המנזר היה מכוסה ביער עבות, מלא במלריה.

 

למרות התנאים הדלים, נראה שהייתה לאג’אהן  פואנג ראייה בהירה ותבונה מעשית שאפשרו לו להתעלות מעבר לסביבה בה הוא נמצא – שלום פנימי, שמחה ויציבות, בהם קינאתי ואותם הערצתי. אחרי שהעברתי מספר חודשים בתרגול מדיטציה תחת הדרכתו, חזרתי לאמריקה ולאחר מכן מצאתי את דרכי בחזרה לתאילנד, בסתיו של 1976, כדי לקבל הסמכה כנזיר ולהתחיל להתאמן תחת הדרכתו בשקדנות.

 

בהעדרי, הוא התחיל לפתח קהילה קטנה אך מסורה של מתרגלים שאינם נזירים או נזירות. בתחילת 1976 ראש המנזר החדש של ואט מאקוט הזמין את  אג’אהן  פואנג ללמד שם על בסיס קבוע, ולמשך שאר חייו – עד למותו ב 1986 – הוא חילק את זמנו שווה בשווה בין בנגקוק וראיונג. רוב התלמידים שלו הגיעו מהמעמד המקצועי של בנגקוק, אנשים שפנו אל תרגול המדיטציה בשביל חוזק רוחני וחוסן נפשי, לאור השינויים המהירים שהתחוללו בחברה התאילנדית העירונית והמודרנית - והמתחים שהתעוררו בעקבות שינויים אלו.

 

במהלך השנים הראשונות שלי בראיונג, המנזר היה מקום שקט ומבודד באופן לא רגיל, עם כמה נזירים בודדים וכמעט ללא מבקרים. דרכי אש התחילו למתן את השריפות, ויער חדש התחיל להתפתח. האווירה השקטה החלה להשתנות, לעומת זאת, בסתיו של 1979 כאשר עבודות לבניית מקדש חדש על ראש הגבעה יצאו לדרך. משום שהמנזר נבנה כמעט לחלוטין בעזרם של מתנדבים, כולם היו מעורבים בעבודות – נזירים, מתרגלים שאינם נזירים, וכפריים מקומיים.

 

בהתחלה התרעמתי על ההפרעה לשגרת המנזר השקטה, אך לאחר מכן התחלתי להבחין בדבר מעניין: אנשים שלא חשבו מעולם על תרגול מדיטציה שמחו לעזור עם עבודות הבנייה השיתופיות בסופי השבוע; ובמהלך ההפסקות מהעבודה, כאשר המתרגלים הקבועים היו הולכים למדוט עם  אג’אהן  פואנג, המצטרפים החדשים היו מגיעים לתרגל גם, ובמהרה גם הם הפכו למתרגלי מדיטציה קבועים. בינתיים, אני למדתי כיצד למדוט בנסיבות שהיו רחוקות מאידיליות.  אג’אהן פואנג אמר לי בעצמו כי למרות שהוא אישית אינו אוהב עבודות בנייה, ישנם אנשים להם הוא צריך לעזור, וזו דרכו היחידה להשפיע עליהם. זמן קצר לאחר שעבודות הבנייה של המקדש הסתיימו ב - 1982, עבודות לבניית פסל בודהה גדול עם אולם התאספות בבסיסו יצאו לדרך. ושוב, תוך כדי כך שעבודות בניית הפסל התקדמו, יותר ויותר אנשים אשר הגיעו כדי לעזור עם העבודה נמשכו למדיטציה."

 

בריאותו של  אג’אהן  פואנג התדרדרה בעקביות בשנותיו האחרונות. גירוי קל בעורו, שהתפתח במהלך השהות שלו בואט מאקוט, התפרץ במלוא העוצמה למקרה של פסוריאזיס, ואף תרופה – מערבית, תאילנדית, או סינית – לא הצליחה להביא מזור. עדיין, הוא הצליח לשמור על לוח זמנים מתיש כמורה, אף על פי שלעיתים רחוקות נתן דרשות לקבוצות גדולות של אנשים. במקום זאת, הוא העדיף ללמד על בסיס אישי. הדרך האהובה עליו ללמד אנשים כיצד להתחיל לתרגל מדיטציה הייתה למדוט ביחד איתם, להדריך אותם בנוגע לקשיים הראשוניים, ואז לתת להם למדוט עוד ועוד בעצמם כדי לפנות מקום ללמד מתרגלים חדשים. אפילו במהלך התקפי הפסוריאזיס החמורים ביותר שלו, הוא עדיין היה מוצא זמן להדריך אנשים על בסיס אישי. כתוצאה מכך, תלמידיו – למרות שמספרם היה נמוך יותר ביחס למספר התלמידים של  אג’אהן  לי ומורי מדיטציה מפורסמים אחרים – היו נאמנים לו באינטנסיביות.

 

במאי 1986, כמה ימים לאחר שפסל הבודהה הושלם, אך לפני שהעבודות על אולם ההתאספות בבסיס הפסל הסתיימו,  אג’אהן  פואנג טס להונג קונג כדי לבקר תלמיד שהקים שם מרכז מדיטציה. פתאום, בשעות הבוקר ב - 14 למאי, בזמן שישב במדיטציה, הוא סבל מהתקף לב. התלמיד הזמין אמבולנס ברגע שהבין מה קרה, אבל  אג’אהן  פואנג הוכרז כמת בהגיעו לבית החולים.

 

מפני שכמה שנים מוקדם יותר אג’אהן פואנג ביקש לא לשרוף את גופתו, מייד יצאו לדרך תוכניות לבניית מאוזולאום עבורו. אני קבלתי את המשימה לאסוף ולכתוב את זיכרונותיו, לתמלל שיחות מוקלטות, ולפרסם אותם כספר ביוגרפי לזכרו. גיליתי, לתדהמתי, שאני יודע יותר על חייו מאשר כל אדם אחר. האנשים איתם הוא חי כאשר היה צעיר כבר נפטרו, או הזדקנו כל כך, עד שזיכרונם בגד בהם. פתאום, כל האנקדוטות אותן סיפר לי במהלך השנים הראשונות אשר ביליתי עימו – על צעירותו ועל השנים שבילה עם  אג’אהן  לי – הפכו להיות התכנים העיקריים של הביוגרפיה שלו. המחשבה על כמות החומר שכנראה פספסתי, בהתחשב בעובדה שיְכוֹלוֹתַי בשפה התאילנדית והֶיכְרוֹתִי עם התרבות התאילנדית עדיין היו בתהליך התפתחות, הייתה מטרידה.

 

זה היה מטריד אף יותר לגלות כמה מעט מדברי הלימוד שלו נשארו בשביל הדורות הבאים. בדרך כלל הוא סירב לאפשר לאנשים להקליט את הנחיות התרגול שלו, מכיוון שהחזיק בדעה כי דברי לימוד אלו מיועדים לאנשים שהקשיבו להם, כדי שיוכלו להוציא אותם לפועל בו במקום. לדבריו, ההנחיות עשויות להיות שגויות לאנשים אחרים, הנמצאים בשלבים אחרים בתרגול שלהם. ההקלטות המעטות שכן נמצאו היו של שיחות היכרות פשוטות שהוא העביר למבקרים אשר הגיעו לראשונה למנזר כדי לתת תרומה קבוצתית, או לאנשים שהיו רק בתחילת הדרך של תרגול המדיטציה שלהם. לא נמצאה אף הקלטה עם הנחיות מתקדמות יותר.

 

אז לאחר שהדפסנו את ספר הזיכרון, התחלתי פרויקט משלי - העליתי על כתב את כל מה שהצלחתי לזכור בנוגע לדברי הלימוד שלו, וראיינתי חלק מתלמידיו ותלמידותיו האחרים כדי לקבל חומרים נוספים. הראיונות נמשכו יותר משנתיים, והיה צורך בכמות משמעותית של עריכה בשביל לחלץ דברי לימוד העשויים להיות מועלים לקהל הכללי, ויהיו מובנים גם כחומרים כתובים. התוצאה הייתה ספר קטן הנקרא "שפת הלב". לאחר מכן, זמן קצר לפני שחזרתי לארצות הברית כדי לעזור להקים מנזר בקליפורניה, התגלתה הקלטה נוספת של  אג’אהן  פואנג - דרשה בה נתן הנחיות מדיטציה מתקדמות יותר לאחת מתלמידותיו. תמללתי את הדברים וארגנתי שיודפסו כעלון קטן הנקרא, "יכולת הבחנה עילאית".

 

הספר שאתה מחזיק בידך הורכב משלושת ספרים אלו. רוב החומרים הגיעו מהספר שפת הלב, למרות שחלקים מספר זה הושמטו מכיוון שהתייחסו למקרים ייחודיים לתרבות התאילנדית, או משום שמשחקי המילים וההלצות הפכו אותם לבלתי ניתנים לתרגום.  אג’אהן  פואנג אהב משחקי לשון – חוש ההומור שלו היה אחד הדברים הראשונים שמשך אותי אליו – ומימרות רבות שלו היו בלתי נשכחות בדיוק מסיבה זו. למרבה הצער, רוב הקטעים האלו אִבְדוֹ את משמעותם כאשר תרגמתי אותם לאנגלית, וההסברים, אותם הייתי צריך להוסיף לקטעים כדי להעביר את משמעותם, היו הופכים את הקריאה למסורבלת וארוכה. לכן בחרתי להשמיט כמעט את כולם למעט כמה בודדים , כמו הסיפור על ה - "אשפה", בשביל לתת מושג לגבי הדרך בה  אג’אהן  פואנג שיחק עם מילים.

 

בנוסף לקטעים משפת הלב, צירפתי את רוב הקטעים מהספר אבחנה עילאית, ביחד עם קטעים נבחרים מספר הזיכרון על  אג’אהן  פואנג. בחלק מהמקרים הצטרכתי לשכתב את האנקדוטות כדי להנגיש אותן לקורא המערבי, לכן לא כל הקטעים הם תרגום ישיר מהספרים הנ"ל. בכל זאת, הייתי זהיר לאורך כל התהליך לתרגם את המסר של מילותיו של  אג’אהן  פואנג בצורה מדויקת ככל הניתן.

 

במהלך הרכבת ספר זה, הזדמן לי להרהר על מערכת היחסים בין המורה לתלמיד, כפי שיחסים אלו באים לידי ביטוי בתאילנד, ובנוגע ליחסיו של  אג’אהן  פואנג עם תלמידיו, נזירים ושאינם נזירים. הוא סיפק אווירה של חמימות וכבוד בה תלמידיו יכלו לשוחח עימו על הבעיות המסוימות בחייהם ובתודעתם, וזאת מבלי לגרום להם להרגיש כמו לקוחות או מטופלים, אלא פשוט כבני אדם להם הוא הציע נקודת ייחוס יציבה בנוגע לחייהם. מאז חזרתי למערב, למרבה הצער, אני רואה שמערכות יחסים כאלו חסרות ביננו. אני מקווה שכאשר הבודהיזם יתבסס כאן מערכות יחסים כאלו יתבססו גם כן, למען הבריאות המנטאלית והרוחנית של החברה שלנו בכללותה.

 

קבוצת אנשים תאילנדים שאלה אותי פעם מהו הדבר המדהים ביותר שנוכחתי לראות באג’אהן  פואנג, בתקווה שאני אזכיר את יכולת קריאת המחשבות שלו, או כוחות על טבעיים אחרים. למרות שיכולות אלו היו קיימות – יכולתו לקרוא את תודעתי הייתה מופלאה – אמרתי להם שהדברים המדהימים ביותר שמצאתי בו היו החביבות והאנושיות שלו: בכל    שנותינו יחד הוא אף פעם לא גרם לי להרגיש שאני הייתי מערבי או שהוא היה תאילנדי. התקשורת ביננו תמיד התקיימה ברמה ישירה, בין אדם לאדם, אשר חצתה הבדלים תרבותיים. אני יודע כי רבים מתלמידיו ותלמידותיו הנוספים, אף על פי שלא היו מנסחים בהכרח את העניין בדיוק בצורה כזו, הרגישו את אותה האיכות בו.

 

אני מציע ספר זה כדרך לשתף חלק ממה שאני למדתי מאג’אהן  פואנג, ומקדיש אותו, בהוקרה עמוקה, לזכרו. הוא אמר לי פעם שאילולא היה פוגש את  אג’אהן  לי הוא לעולם לא היה מכיר את השמחה של החיים. אני חב לו חוב זהה.

 

טאניסארו בהיקהו

מנזר היער מטה

יוני, 2005

הצטרפות לרשימת התפוצה - מאמרים, כתבות ועדכונים לגבי סדנאות ומפגשים